אני אלמוני, "אישאחד".

לא, לא. אני לא מתבייש בזה. לא נולדתי ככה, אבל מהר מאד הפכתי לכזה וכנראה שגם אמות אלמוני.

"האזרח הקטן", אם תרצו.

בתור אלמוני איש לא צריך להתייחס אלי.

איש לא צריך לתת לי שירות.

ולמרות שחוק האלמוניות מחייב אותי לתרום למדינה, המדינה לא חייבת לי כלום.

בשביל כל הפקידים של הביטוח הלאומי אני לא יותר ממספר הרשום על פיסת טופס או עוד רשומה במחשב.

כשהתייצבתי בשירות התעסוקה, הפקידה היתה עסוקה מכדי להרים את עיניה ולראות את פני.

ככה זה, כי כשאני אלמוני אין לי פנים, אין לי רצונות, אין לי רגשות אין לי מאוויים.

כשאני רוצה להתלונן במוקד העירוני על הרעש שגורמות העבודות ברחוב בשעות הלילה, הפקיד מקליד את התלונה בהקלדה עיוורת. הטיפול עיוור גם הוא.

כשאני אלמוני גם הצדק הוא עיוור וכל שנותר לי אחרי איבוד הזהות הוא הדיעה האישית.

כך אני מוצא את עצמי מעת לעת מביע את דעתי (בתור אלמוני) בכל מיני מקומות באינטרנט כי אני באמת מאמין שאולי שם אני יכול להשפיע ולו בקצת.

השנים לימדו אותי להסתדר עם האנונימיות שלי. אני לא מפריע לאיש ואיש אינו מפריע לי כי בשבילי, חוץ מכמה מכרים כולם אלמונים בדיוק כמוני.

יום אחד מצאתי את עצמי הולך לי באיזה רחוב ללא שם לתומי תוך זימזום של שיר שאת מילותיו איני מכיר, חולף על פני שורה של בניינים זהים וקודרים, נכנס לאיזו סמטה חשוכה אבל סטנדרטית.

לפתע מקצה הסמטה נדלק פנס גדול. מעין פרוז'קטור מסנוור. אני לא יכול לראות כלום אבל פתאום אני קולט שהאור מכוון אלי.

אחרי שכבר שנים למדתי לחיות בצל האנונימיות כאלמוני מן השורה, מישהו רוצה לחשוף אותי. התקרבתי מעט ופתאום הכל התבהר לי.

היה זה חבר כנסת אלמוני שכדי להוציא את עצמו ממעגל האלמוניות הוא הציע לחוקק חוק מעניין.

הוא הציע שאלמוני יוכר ככזה רק בעת פנייתו לרשויות או למשרדי הממשלה אך חיש מהר יאבד את זכויותיו כשמדובר על הבעת דעתו האישית...

ואני שואל את עצמי למה המדינה שלנו מתעלמת כשמאד נוח לה מהאזרח הקטן אבל דווקא כשהוא כבר רוצה להשאר אלמוני היא לא נותנת לו להתאלמן בשקט...

(בהשראת הצעת החוק החדשה של ח"כ חסון לחשוף את פרטיהם של הטוקבקיסטים)