היה לי יום לא פשוט וחשבתי לי שאלך לישון מוקדם מהרגיל.
אבל משהו לא נותן לי מנוחה. משהו מדיר שינה מעיני.
אני מוצא את עצמי מתהפך במיטה וכבר ניסיתי את כל התנוחות האפשריות.
אבל משהו פשוט מטריד אותי ואני לא נרדם.

הפעם אלה לא המחשבות שלי. הפעם מדובר ברעש בלתי נסבל מהרחוב.
פתחתי את החלון והצצתי למטה. כל הכביש ליד הבית שלי פתוח כמו בית חזה של גופה בנתיחת פתולוג. מסביב פרוז'קטורים יורים אורות מסנוורים לכל עבר עד שאפשר לחשוב שמדובר באתר נחיתה של חייזרים.
מכונות הפלדה דופקות ללא הרף, מנסרות, חוצבות ומכות ללא רחם על הכביש הפתוח ועל עצבי התושבים שבסך הכל רוצים דבר אחד פעוט - לישון!

במוקד העירוני הפקיד ידע לספר לי שאין מה לעשות. המשטרה אישרה את העבודות. בקולו נשמעה נימת סיפוק לא מבוטלת בזמן שהוא הצליח לגלגל את האחריות הלאה.

במוקד המשטרה, הפקיד ידע להסביר לי שמאחר שמדובר בעורק תנועה חיוני, לא מקובל לבצע עבודות כאלה בשעות היום. אבל אם אני רוצה, אני יכול לדבר עם חברת "מתב" שאחראים על העבודות. הצלחתי להבחין בחיוך הטלפוני של הפקיד בעת גילגול האחריות הלאה.

במוקד של החברה הפקיד ידע לספר לי שהם אכן מתנצלים על אי הנוחות הזמנית אבל באמת שאין להם ברירה והם נאלצו לפתוח את הכביש. כששאלתי למה דווקא בלילה, הוא הסביר לי שמדובר בעורק תנועה חיוני שאסור להשביתו בשעות היום, אבל יחד עם זה הוא המליץ לי לשוחח עם הקבלן שמבצע את העבודה כדי שאקבל ממנו את מלוא האינפורמציה. החיוך שלו כבר לא היה שלם, כמו גם גילגול האחריות...

איש מהם לא ידע להסביר לי למה אני, התושב הקטן, לא קיבלתי התראה על העבודות הלילה. איש מהם לא טרח לתלות אפילו שלט שאומר "אנו פועלים לרווחת התושבים ומתנצלים על אי הנוחות". איש מהם לא יפצה אותי על היעדרותי מחר מהעבודה עקב העייפות הבלתי נשלטת...

לאיש מהם לא באמת אכפת מהתושבים.
לא לעיריית פתח תקווה, שדווקא יודעת לחלק לתושבים התראות, אבל רק כשזה משתלם לה.
לא למשטרה, שמופקדת על שלום התושבים ואכיפת החוק אך בפועל לוקה באימפוטנציה חריפה, וכמובן שלא לחברת מתב ולדחפורים שלה שמונעים בעזרת כספי התושבים...
עד כאן הכיף העירוני שלי הלילה.