אני מתנצל שהשארתי אתכם במתח זמן רב מאז החלק הקודם, אבל אתם מבינים... לשמעון היה קשה לצאת בבת אחת מהבהלה שתפסה אותו בסוף החלק האחרון.

אחרי שהוא התאושש קצת, הוא גילה שהיד שהונחתה על כתפו שייכת לבבחורה צעירה בשנות ה-20 לחייה. היא חייכה אליו במבוכה.

"אני ישבתי פה מאחורה ולא יכלתי שלא לשמוע את הוויכוח שהיה לך עם הנהג..."

שמעון שחש תחילה מוחמא על כך שמישהי כה צעירה ויפה פונה אליו באוטובוס, החל להתמלא עכשיו בכעס "סליחה, אבל מה זה עניינך, מה שאני מדבר עם הנהג? מה, גם את באה לפה להטיף לי? לכו כולכם קיבינימט..."

"אני מכירה את מי שאתה מחפש", השיבה בזריזות, לפני שהוא הספיק להוציא עוד כמה קללות עתיקות מהבוידעם.

"מה? את מכירה את יחזקאל..?", שאל בפליאה.

"אני לא יודעת אם קוראים לו יחזקאל, אבל הוא נסע קבוע בקו הזה ותמיד ירד בתחנה הבאה".

שמעון היה נסער. לא בגלל מה שאמרה לו הצעירה, אלא יותר מפני שהוא רגיל להיות נסער.

הוא מיהר לצלצל ותפס את מקומו מול הדלת האחורית של האוטובוס. הוא היה כל כך דרוך עד שלנוסעים שהיו באוטובוס הוא נראה כמו צנחן שעומד לקפוץ מהמטוס.

האוטובוס נעצר, שמעון ירד והנהג נשם לרווחה.

שמעון מצא את עצמו עכשיו עומד בליבו של רחוב שומם אפילו יותר מזה שהיה רגיל אליו בקריית מלאכי.

"מה עושים עכשיו.." הרהר שמעון בקול.

תחנת אוטובוס פצועה ונטושה, כמה אבני שפה שבורות, מדרכה סדוקה וגוש בניינים אפורים קידמו את פניו. לא היה לו מושג לאן ללכת ומה הוא אמור לחפש.

המשך יבוא...

בחלק הבא יפגוש שמעון סוף סוף את יחזקאל קורץ אך יגלה שהעלילה רחוקה מלהסתיים...