בחלק הקודם הצצנו בחטף על התנהלותם המשונה של האחים שמעון ואיציק לאור היעלמותו המסתורית של יחזקאל.

שמעון גמר אומר לחקור את הפרשה ולגרור לתוך הסיפור גם את אחיו המשועמם.

החלק הזה מתחיל כששני האחים יושבים ליד הדלפק בסוף היום לאחר הסגירה ומנסים לאמץ את מוחם במחשבה מאיפה לעזאזל הם יתחילו לחקור? איך זה שאין להם אפילו קצה חוט?

"תשמע, שמעון..." פתח איציק תוך גיחוך קל, "..אם אמא היתה חיה, היא היתה רואה אותך ומתפוצצת מצחוק עכשיו". שמעון נראה טרוד ושקוע במחשבות.

"מה קרה, אף פעם לא ראית אותי חושב?"

"האמת? לא!". איציק התפוצץ מצחוק והיה בטוח ששמעון יתעצבן עכשיו, בדיוק כמו בכל פעם שהוא צוחק עליו, אבל שמעון הביט בו ולפתע חיוך גדול על פניו.

"שמעון, תמחק את החיוך הזה, אתה שומע? שמעון אתה מפחיד אותי. שמעון...".

שמעון חיכך את ידיו זו בזו וקרא "יש לי רעיון פגז".

"נו, דבר יא תולעת".

"אולי יש לנו קצה חוט..." שמעון שוב שקע בהירהורים ולאיציק החלה להיגמר הסבלנות. "ת'שמע, אתה מתכוון לספר לי או מה?".

"תגיד, איציק..." שמעון החל לדבר בנימה מסתורית "... באיזו שעה יחזקאל בא תמיד לאכול אצלנו?"

"מה זה פה, חידון תנ"ך?, בשלוש ועשרה, למה?"

"ותגיד לי עוד משהו, איציק, מה עוד קורה בשעה הזאת?" שמעון נראה מבסוט מעצמו כמו אחד שאו-טו-טו מגיע לפאנץ'

"...אנא עארף, מאיפה אני זוכר, מגיע ההוא עם הלאפות מהמאפיה, לא?"

"תשמע טוב, איציק. אנחנו הולכים מחר לפקוח טוב טוב את העיניים שלנו ולבדוק מי האנשים הקבועים שמגיעים בערך בשעה הזאת. אולי הם יודעים עליו משהו.."

"שמעון, אתה גאון!!! אם אמא היתה חיה, היא היתה מנשקת אותך עכשיו".

שמעון נראה קצת משועשע מכך שאולי מחר הוא הולך לחשוף את סודו של יחזקאל...

המשך יבוא...