זה סיפור על דבורה זקנה שעוברת מפרח לפרח.

היא כבר מזמן לא מרגישה שהיא מרחפת.

היא מנסה לגרור את עצמה בין הפרחים כדי ללקט שאריות של צוף.

היא עוד זוכרת את הימים שבהם היא היתה מתביישת במה שהצליחה ללקט,

אבל במצבה כבר אין לה ברירה ואין לה בושה.

בכל עיר, בכל שכונה, בכל רחוב כמעט תוכלו לראות את התופעה הזאת.

קשישה שמסתובבת ברחוב עם עגלת תינוק.

ברור שאין לה תינוק משלה. היא לא בגיל ולא במצב המתאים...

הבייבי שלה הוא שאריות פסולת שהיא מצליחה למצוא בתוך הפחים.

היא עוברת מפח לפח כמו הדבורה הזקנה שמנסה בשארית כוחותיה ללקט צוף בין הפרחים.

ישנן כאלה שמתביישות ומכסות את העגלה, אבל לרובן כבר לא אכפת.

זה המצב במדינת ישראל של שנת 2006...

אתמול ליד ביתי ראיתיה פותחת את הפח.

רציתי לגשת אליה, התחשק לי כל כך.

חשבתי באמת לעזור לה, אך לא מצאתי גישה.

הרי אי אפשר לבוא סתם כך, היא תמות מבושה

אז רציתי בכל זאת להרגיע את מצפוני הכואב

וסיפרתי לעצמי סיפור, ללא מילים, בתוך הלב

ובסיפור היא גרה בדירת סטודיו בתל אביב

ויוצאת ללקט זבל מדי ערב, רק בתור תחביב

ושמצבה בכלל לא רע, אפילו יש לה אוטו

ובכל בוקר, כהרגלה, היא זוכרת למלא לוטו

ושיום אחד היא תזכה. באמצעות הכרטיס המשולב

ואחרי שתיקח את הכסף, היא מייד תרוץ לשילב

היא תשים מזומן על הדלפק ללא בושה

ותבקש מהמוכרת את העגלה הכי חדשה...

מעכשיו היא תרגיש שהיא שוב בתמונה

כי כולם יעשו לה כבוד בשכונה.