זה אולי נשמע קצת מוזר, אבל תמיד כשרציתי לאכול מעורב ירושלמי טוב, לא הייתי מחפש אותו בירושלים.

המקום הכי טוב שבו אפשר להשיג מעורב ירושלמי הוא בקריית מלאכי.

יש שם שני אחים, לא רחוק מביתו של קצבינו שמנהלים כבר שנים רבות פינה של שווארמה, פלאפל ו... מעורב ירושלמי. וכבר שנים שכל מורעב ירושלמי מהאזור יודע שאם הוא רוצה לפנק את עצמו בטעם כובש, זה המקום.

גם יחזקאל קורץ היה נוהג ללכת לשם מדי יום כדי לסעוד את נפשו לאחר העבודה.

כולם הכירו את יחזקאל קורץ.

הוא התייצב שם בדיוק בשעה 15:10 ונהג לבקש את המנה הקבועה שלו. כבר 13 שנה שהוא לא מפספס אפילו בדקה.

כשהוא הגיע לדוכן, היא כבר חיכתה לו שם. המנה שלו. חמה וטריה.

האחים עבדו כמו שעון. בשעה 15:05 הם הכינו לו את המנה וכשהוא היה מגיע, הוא שילם וישר החל לנגוס. כבר 13 שנה שהוא נוגס באותה תאווה במנה הזאת... היה בו מן קסם כזה, שהאחים ידעו להעריך והחשיבו אותו כקמע.

פה ושם הוא זרק מילה לעברם, פה ושם הם ענו לו. זה לא בדיוק היה דיאלוג מפתיע. היתה זו אותה שיחת חולין מאתמול, משלשום ומכל יום אחר.

קשה היה שלא להבחין ביחזקאל קורץ.

זאת אומרת, בתל אביב או בכל עיר אחרת אולי לא היו שמים לב אליו. אבל החולצה המשובצת שלו, הסנדלים והשיער המסורק בליקוק נתנו לו מראה חנוני מושלם, דבר שנחשב חריג למדי בקריית מלאכי.

למרות שהוא היה הלקוח הוותיק ביותר שלהם, הם לא ידעו עליו המון. למעשה הם אפילו לא ידעו ששם המשפחה שלו הוא קורץ.

הם קראו לו יחזקאל וידעו שהוא מלמד היסטוריה באחד מבתי הספר בסביבה.

הם לא גילו עניין מיוחד בסדר היום המשעמם שלו או במקצוע שלו. הם חשבו לעצמם שככה עדיף.

אני מספר לכם את זה מפני שיום אחד הוא פשוט לא בא.

זה התחיל כשבשעה 15:12, אחד האחים העיר את תשומת ליבו של האח השני לכך שהמנה של יחזקאל מתקררת.

בשעה 15:15 הם כבר התחילו לדאוג.

זה היה נדיר שיחזקאל איחר בדקה. עכשיו עברו כבר חמש דקות ואין זכר לאיש הזה.

הם המתינו בציפיה דרוכה דקות ארוכות והאיש בושש...

המשך יבוא...