התמונה בחסות פרג

שלום לכם.

אני לא אגיד לכם איך קוראים לי כי אני לא רוצה לחשוף את עצמי כאן, למרות שאין לי יותר מדי מה להפסיד.

אומרים שלכלבים יש רמת אינטיליגנציה של ילד בן 4. כשאני חושב על זה, אני מוצא את עצמי מוחמא.

זה לא בדיוק ככה, כי אתמול ניסיתי לעמוד על שתי רגליים ולהגיד "אבא"... אולי זה פשוט עניין של כשרון.

בדבר אחד אני יכול להיות בטוח. אני מוצא את עצמי המון פעמים במצב של חוסר אונים בדיוק כמו ילד בן 4.

עד לא מזמן גרתי בבית גדול עם עוד כלב (שמטעמים מובנים, אני לא אזכיר את שמו). היה לנו טוב וטיפלו בנו כמו שצריך. לא היו לי תלונות בדרך כלל, וגם אם משהו לא דפק כמו שצריך, לא מיהרתי לקטר. אני לא מאלה שחושבים שמגיע להם הכל.

הכל היה אחלה, עד שד. הבעלים שלי התגייס לצבא. זה היה בערך לפני חודשיים. כבר לא קיבלנו את אותו יחס חם ואוהב. זה התחיל כששמעתי את אמא שלו מתלוננת על זה שאנחנו משאירים המון פרווה על הספה בבית. הייתם צריכים לראות את המבט המתנשא בעיניים שלה כשהיא אמרה שצריך להתחיל לקשור אותנו.

מאז השתדלתי מאד לא להשיר שיער במקומות שהיא בודקת, אבל זה לא עזר לי.

אחרי יומיים הפרידו בינינו.

קשרו אותי לעץ בחצר ואת שלומפר קשרו לעץ אחר (אופס, גיליתי...). בכוונה היא קיצרה את השרשרת כדי שאני ושלומפר לא נוכל לשחק ביחד. היא טענה שזה כדי שלא נסתבך אחד בשרשרת של השני, אבל אני לא מאמין לה.

אני לא הייתי רגיל להיות קשור וממש היה לי קשה להתרגל עכשיו אחרי שנים. היה לי כל כך חם וכמעט עמדתי להתעלף מהחום. לפחות העץ של שלומפר עשה עליו צל, אבל הצל של העץ שלי נפל על הבית ולא הגיע אלי. למזלי אני אחד שיודע להסתדר. שמתי לב שאם חופרים מספיק עמוק, אז אפשר להגיע לאדמה קצת רטובה, אז שכבתי שם על האדמה בסבבה, עד שהיא ראתה אותי ונתנה לי מכות. סתם ככה, בלי סיבה. אני לא יודע למה היא כעסה עלי כל כך, אבל התפללתי יום אחרי יום שהסיוט הזה ייגמר כבר. אני לא מאמין גדול, אבל נדמה לי שאלוהי הכלבים שמע את תפילתי, כי אחרי שבועיים שיחררו אותנו משם.

לא סתם שיחררו, אלא לקחו אותנו לטיול באוטו הגדול שלהם.

סוף סוף הרגשתי כמו מישהו חשוב באמת. הם מאד התרגשו מהנסיעה הזאת איתנו, כי הם דיברו כל הזמן בהתלהבות על אירופה. אין לי מושג מה זה אירופה, אבל הם אמרו שאנחנו בדרך לשם.

אבל אז כל המזל שלנו התהפך שוב.

ליד איזה מקום שקוראים לו בן גוריון הם הורידו אותנו מהאוטו והמשיכו לאירופה בלעדינו. שלומפר ואני חשבנו שהם סתם משחקים איתנו, אז בהתחלה רצנו אחרי האוטו, אבל הם נסעו מהר והתחילו להתרחק. בסוף נגמר לנו הכוח ונשארנו המומים על הכביש. הסתכלנו זה על זה וניסינו להבין למה הם נטשו אותנו. אמרתי לשלומפר שזה בטח בגלל הנביחות שלו בדרך. אני לא מבין למה הוא היה צריך דווקא כשהתחיל להיות לנו מזל, להרוס הכל עם הנביחות שלו...

אז כשעמדנו והסתכלנו ככה אחד על השני ועוד לא יצאנו מההלם, פתאום חלף רכב ממש קרוב אלינו במהירות גבוהה וכמעט דרס אותנו. שלומפר ואני ירדנו לשוליים והתחלנו לחשוב מה לעשות.

שלומפר הציע שנחזור הביתה, כי שם תמיד יש לנו אוכל ואנחנו נהיה מסודרים שם.

אמרתי לו שזה נראה לי רחוק מדי ושחבל לנו בכלל להתאמץ, אבל הוא התעקש.

לא בדיוק ידענו את הדרך הביתה, אבל האינטואיציה אמרה לנו שאנחנו צריכים קודם לעבור את הכביש.

זה היה כביש מהיר כזה עם המון נתיבים וחומת בטון באמצע. במזל הצלחנו לעבור את הכביש עד לחומת הבטון מבלי להדרס, אבל לא הצלחנו לעבור אותה.

התחלנו ללכת לאורך החומה וחיפשנו פירצה, אבל אחרי שהלכנו ממש הרבה, ראינו שהיא לא נגמרת. החלטנו לחזור שוב לצד השני של הכביש.

רצנו מהר מאד וכשהגעתי לצד השני נשמתי לרווחה ואמרתי "אתה רואה שלומפר, כשרוצים-הכל אפשרי". אבל שלומפר לא ענה לי. הוא לא הספיק לחצות ולהגיע לצד השני. ראיתי אותו שוכב שם על הכביש ובקושי מזיז את הרגל. הוא הביט בי במבט מתחנן שאבוא להציל אותו. לפני שהספקתי לחשוב איך אני מגיע אליו, ראיתי את המשאית מגיעה במהירות מטורפת ולוקחת איתה את נשימתו האחרונה.

הייתי המום ואומלל. לא רציתי לחזור הביתה. אני לא רוצה להיזכר...

מאז אני משוטט ברחובות, מנסה לאסוף לי אוכל מפה ומשם. היום אני הרבה יותר מפוקח ויודע לשמור על עצמי כמעט תמיד.

אני מתגעגע לחיים היפים שהיו לי פעם ומקווה שכלבים אחרים שקוראים את מה שאני כותב ילמדו מהסיפור שלי ולא יעצבנו את הבעלים שלהם, כדי שלא ימצאו את עצמם נטושים בבן גוריון על הכביש המהיר...