הדבר המכריע במלחמה היא הלוחמה הפסיכולוגית.

נסראללה כבר ביום הראשון של המלחמה מיהר להעביר מסר טלוויזיוני לעם היושב בציון, בו הוא מנסה לגרום לנו לפחד מה"הפתעות" שלו.

לא לחינם יש לחיזבאללה רשת טלויזיה. היא כלי חיוני ורב משמעות עבורו. בכלי הזה הוא יכול להעביר לעולם תמונת מצב כפי שהוא היה רוצה... תמונות עגומות של אלפי פליטים שנותרו ללא בית בגלל הצבא הציוני. הוא מעביר ללבנוניים מסר של עידוד ומציע חגיגות גדולות כאשר הוא משדר תמונות על הנזקים שגורמות הקטיושות שלו. החיוך המבטיח והמרגיע משהו בהופעה הטלוויזיונית שלו, גורם להם להעריץ אותו.

גם לנו חשוב להיראות היטב ברחבי העולם כפי שאנחנו רוצים. גם לנו חשוב שהציבור הישראלי יהיה מאוחד סביב המלחמה הזאת, במיוחד לאחר שנסראללה השווה את עמידות העורף הישראלי לכורי עכביש. המסר של אחידות בעם מחזק את ידי הצבא ומאפשר לו מרחב פעולה כדי להשיג את מטרותיו.

כל המסרים האלה בכל אמצעי התקשורת בזמן המלחמה נקראים בשפה המקצועית "לוחמה פסיכולוגית". מפסיד מי שממצמץ ראשון.

דווקא בשל כך, קשה לי להבין את התקשורת הישראלית שלאורך כל הדרך מכניסה גולים עצמיים.

למי היה טוב לראות את אמנון אברמוביץ' קורא בפריים טיים למקבלי ההחלטות להפסיק לאלתר את הפעולות בלבנון, משום שלטעמו צה"ל כבר השיג את המטרות שלו ועלול רק להסתבך. יש לי תחושה שאם נסראללה היה צריך להכתיב לו את הדברים, הוא לא היה משנה דבר...

למי טוב (חוץ מלחיזבאללה) לראות בטלויזיה קומץ מפגינים יפי נפש בחיפה שקוראים להפסיק את המלחמה?

אני יודע שתפקיד התקשורת הוא להציג את הדברים כפי שהם, בלי לטייח. להיות כלבי השמירה של הדמוקרטיה וכו' וכו'. אבל דיר באלק, תזכרו שיש לכם תפקיד מכריע במאמץ המלחמתי. אל תרפו את ידינו!

עכשיו יותר מתמיד, אנחנו חייבים להיות חזקים!