האקדמיה ללשון העברית ממציאה לנו כל הזמן ביטויים, הגדרות ומילים חדשות, ככה סתם כדי להצדיק את המשך קיומם.

למי שעוד לא יודע, חפיץ זה השם העברי לגאדג'ט.

איכשהו, כשאומרים גאדג'ט, זה משאיר מן טעם מתקתק כזה בפה ושולח אוטומטית פקודה לידיים לקחת את המוצר שמולך ולהתחיל למשש אותו, לחקור אותו ולגלות כמה שיותר מהר את כל הפונקציות הטמונות בו.

אם לא חשתם הזדהות עם השורה האחרונה, כנראה שאתם לא פריקים של גאדג'טים.

הוידוי היומי שלי הוא אהבתי הנכזבת לדברים האלה שכוללים מחשבי כף יד, מצלמות דיגיטליות, נגני mp3 ו- mp4 למיניהם ובעיקר המון פטנטים מהסוג שגורם לי לפלוט "וואלה, מעניין איך לא חשבו על זה קודם". בקיצור, מכל הבא ליד (תרתי משמע).

עד לפני שלשה חודשים עבדתי במקומות שמיבאים את הדברים האלה ומוכרים אותם. בכל פעם שנתקלתי במשהו חדש, נתקפתי בהתלהבות ילדותית וכאחוז טירוף קרעתי את האריזה והתחלתי להתעסק עם המוצר. בתוך דקות ספורות למדתי את רוב הפונקציות ברמה סבירה שהצליחה להשביע את היצר שלי עד החפיץ הבא.

אתמול קרה לי דבר מאד מוזר.

ממש במקרה, בעודי הולך ברחוב ראיתי את אחד האנשים עובר מולי חמוש באזניה אלחוטית. זו לא הפעם הראשונה שאני רואה איש עם בלוטות', ובדרך כלל אני מנסה לזהות את המוצר ולרשום לעצמי בראש הערות, אבל הפעם זה לא קרה. הפעם התגובה הראשונית שלי היתה גיחוך קל. זה היה נראה עליו מוזר. חפץ שלא שייך...

פתאום התחלתי להבין שאני כבר לא מתלהב כל כך מגאדג'טים. פתאום גיליתי שבחיים האמיתיים הם לא העיקר. זה נכון שהם יכולים להיות מגניבים ומעניינים, אבל אולי באמת לא צריך להפריז בחשיבותם.

המשכתי ללכת, מהרהר. עצרתי לרגע, שאפתי לריאותי 512mb של אוויר צלול וחשבתי לעצמי "אך, טוב שיש לי זוית השקפה תלת מימדית על העולם"...