היי,
זה פוסט שהולך לדבר על כל מיני דברים שקרו לי בזמן האחרון [שבוע שבועיים האחרונים ככה] ואני אשמח לעירנות ומתן תשומת לב.
אז ככה, שבוע שעבר [יום שני ה5.3] לפני פורים תרמתי דם. אני תמיד אוהב לתרום דם כשיש הזדמנות ואני יכול [הכוונה היא שעבר מספיק זמן מאז התרומת דם האחרונה] אני באמת משתדל לתרום. לא הייתה פעם שיכולתי ולא תרמתי.
אז תרמתי... בערב היה לנו ערב פלוגה עם קריוקי ומלא בשר כמו שאנחנו אוהבים!
מאז התחלתי להרגיש קצת לא משהו... כאבים בבטן, לחצים, אפשר להבין קצת אני חושב בלי שאמשיך עם תיאורים ציוריים...
באותו הלילה קמתי שלוש פעמים, בפעם השלישית שקמתי כבר לא יכולתי להתאפק ורצתי לשירותים להקיא... משם זה המשיך בהקאות. בימים שלישי ורביעי לא הפסקתי לשלשל. הייתי בחדר מרותק למיטה. כשהגעתי לרופאה ביום רביעי היא רק דחפה לי כדורים שאני גם ככה לא לוקח וכמובן, עירוי. ליטר וחצי אם אני זוכר נכון של נוזלים לתוך הורידים כי הרופאה חשבה שלא שתיתי אפילו שהחובשת הכריחה אותי לשתות... אותו חובש שעשה לי את העירוי דקר אותי בסופו של דבר שלוש פעמים ביד שמאל [ההתרמת דם הייתה ביד ימין למזלי] ושבוע לאחר מכן [אפילו עכשיו קצת] לא יכולתי לפתוח את היד בשלמותה עקב כך. כל פעם הרגשתי מן זרם כזה כואב ומיד סגרתי את היד.
באותו בסופ"ש [שעבר] היה פורים וביום שישי הלכתי עם אחי, איך לא, למסיבת רחוב בתל אביב. היה באמת ענק, מוזיקה חרא אבל אחלה אווירה
ד"א, מעניין מי ינחש למה התחפשתי :
כבר הגיעה כמעט שעת כניסת שבת. אצלנו בבית נהוג להתקלח לפני כניסת שבת, לפעמים בזמן האחרון אנחנו קצת חוצים את הגבול הזה ומתקלחים לאחר הדלקת הנרות אבל עדיין... מתקלחים לכבוד שבת. ככה גדלתי. התחלתי לרמוז לאחי שאנחנו צריכים לחזור כדי שנספיק להתקלח ולהתארגן כמו שצריך בלי לחץ והוא פתאום התחיל להאריך את הדרך ונזכר שהוא רוצה להוציא דיסק עם צליום שלו מהתאונת עבודה בה הוא שבר את היד. אז הלכנו לבית החולים ותודה לאל שאמרו לו שאי אפשר ביום שישי. עדיין, התהליך היה ארוך כי הוא רצה שכבר היום ראשון ישלחו לו את הדיסק עם הצילום והכל.
בסדר, סלחתי לו. הגענו הבייתה ממש על הקצה ואמא כבר הדליקה נרות אבל שטויות עם כל הסופ"ש אחר כך שהיה לי עם מור ואביבה והמכנס שנקרע וקניתי ג'ינס בספונטניות שכחתי לאחי כביכול את מה שקרה...
אמא שלי צריכה לעשות ניתוח, כבר כמה זמן היא סוחבת רגל וסובלת מכאבי תופת כאשר היא מנסה ללכת רגיל. לפי מה ששמעתי יש לה קרע במיניסקוס וציסטה בברך ימין. שאלו מילים שאני לא יודע להסביר אלא רק לכתוב או להגיד לפי מה ששמעתי ממנה. היא כמובן מחכה עם זה, מעדיפה לפוצץ את עצמה בכדורים ומשככי כאבים שיגרמו לה לסיים את היום ולחשוב שהיא מרגישה טוב וזה עובר. כשאני שואל אותה מה עם הניתוח ומתי היא עושה אותו או לפחות מקדמת את התהליך היא משיבה בשאלה מתי אני צריך לצאת לקורס צניחה על מנת לא לדפוק לי את ההקצאה. כאילו שהניתוח שלה פחות חשוב מקורס צניחה שלי...
אמרו לה שהיא צריכה בוודאות לעשות ניתוח, טוב, זה גם די נראה ככה... עכשיו במקום לקדם אותו היא רק דוחה וממשיכה עם הכדורים שכאילו עוזרים לה.
יש מישהי, שאביבה הכירה לי, ממש חמודה. דנה שמה.
אנחנו מכירים כבר מינואר [התקשרתי אליה בפעם הראשונה ב18/1] ומעולם לא יצא לנו להפגש... היא עושה חצאים ויצא שסגרתי שבת שהיא יצאה וכל מיני פעמים שהיא לא מרגישה טוב וסתם כמו שהיא טוענת שהפלאפון שלה דפוק. זה ממש מסובך כל הדבר הזה... לא יוצא לנו כבר לדבר באמצע השבוע ואני לא יודע מה קורה ומה נסגר.
השבוע למשל היא יצאה וגם אני הייתי בבית אבל לא היה כלום, אפילו לא דיברנו.
שלחתי לה במוצ"ש סמס כזה: "אני לא מבין איך/למה לא דיברנו. שנינו היינו בבית הסופ"ש..." וכמובן, לא נעניתי.מאד קשה לבנות ככה מערכת יחסים, אני חושב לוותר. אנחנו גם לא מדברים באמצע השבוע כבר וזה נהיה קצת כמו מרדף אחריה. אני לא אוהב לעשות מעצמי סמרטוט ואז מתחיל להראות ככה. אולי עדיף לחתוך.
השבוע, זה היה אני חושב יום רביעי או שלישי יצא לי לריב עם המפקד שלי [שהוא במקרה הסמ"פ] אבל זה ממש לא איכפת לי מי זה כי כשאני עצבני או משהו לא נראה לי זה לא משנה מאיפה הוא הגיע אני אגיד ואעשה מה שאני רואה לנכון.
הוא קצת לא אהב את זה והתחיל לצעוק למה אני עושה מה שבא לי ולא מה שהוא אמר. אני לא אוהב שצועקים עלי.
הוא התנצל.
בזמן שהייתי עצבני עליו יצא לי להתרחק מהכל ולשבת לבד באיזו פינה, אף אחד לא התקרב אלי. שלפתי את הטלפון והקלדתי את הקטע הבא:
" היא ישבה שם לבד, כשהיא לועסת את המסטיק הגדול שלה בפה ומסביבה אנשים שלא מעזים להתקרב.
כל אחד נדחה בצורה מעליבה אחרת וכולם תוהים ושואלים מדוע, מה יש בה בבחורה עם המסטיק הגדול שתמיד יושבת על אותו כסא באותו מקום עם הבגדים האפורים שלה "
חשבתי לתת לזה המשך אבל זה היה קטע של רגע אז אני מעדיף להשאיר אותו ככה. כמו שהוא.
עשיתי שאלון בפייסבוק שמצליב את התמונה שלי כביכול עם מישהו מפורסם ואומר לי לאיזה מפורסם אני דומה. יצאתי ג'רארד באטלר. ממש...
שתי טיפות שמן.
הדס, שהיא נושא בפני עצמה, אמרה שאני דומה לסולן של GYM CLASS HEROES טרווי מ'קוי וצירפה את התמונה הבאה:
שהאמת הוא קצת דומה לי לפי מה שאני זוכר לפני הצבא...
לאחר מכן דיברנו כמה שעות בצ'ט של הפייסבוק והיה ממש כיף איתה.
אבל שוב, באמת שהיא נושא בפני עצמה. ממש דרמה של טעויות אני והיא. הייתי רוצה שיסתדר.
זה היה ספוילר, אולי בעתיד אני אקדיש לה איזה פוסט שהיא בחיים לא תקרא, אבל זה ממש לא המצב רוח והזמן.
אז זהו אני מניח,
הרבה זמן לא כתבתי פוסט ארוך כל כך, יפה לי!
כבר 00:31 והתחלתי לפי השעון פה ב 00:01.
אה כן, שיהיה אחלה חודש ואחלה שבוע!
להתראות,
ניר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: