בבטן כאלה, התרגשות אפשר לומר...
אספר לכם למה,
לפני שבועיים הודיעו לי שאני יוצא לקורס צניחה שנפתח ב4/6. הקורס מתחלקה לשבועיים, שבוע קרקעי ושבוע צניחות. בחישוב מהיר אנחנו מתקרבים לשבוע הצניחות... הצניחות [למרות שיש עם זה בעיות] מתוכננות ליום שני ושלישי... אני מתרגש וחושש... לא יודע מה יהיה ואיך יגמר
ואיך לעזאזל אני הולך לקפוץ לבד מ400 מ'.
בשונה מצניחה חופשית באזרחות, הצניחה שאני עושה בצבא היא מגובה של 400 מ' [כאשר צניחה חופשית באזרחות היא 1200מ'], ברגע שאני קופץ המצנח נפתח [במקרה הטוב :P] ואני קופץ לבד בלי מדריך...
מלא חששות מלא תהיות מלא שאלות. יחד עם זאת, רצון עד לקבל כבר את סיכת כנפי הצניחה!
זה לגבי זה... הרבה ריגוש. לא לבעלי לב חלש
אבא גם הבטיח שאם הוא מוצא את הסיכה שלו, הוא מוריש לי אותה[הוא היה במשהו כמו קומנדו ימי כזה ועשה מלא צניחות... גם צניחות מבצעיות בין היתר. בניגוד אלי הוא גם צנח מחוץ לקורס צניחה...].
כנפי צניחה, בקרוב אצלי [=
יש בקורס מישהי שכל כך דומה למישהי שאני מכיר שזה מפחיד... אפילו קצת יותר יפה. קצת יותר גבוהה קצת יותר רזה...
היא מעוקץ.
יצא לי לדבר איתה במטבח פעם, מפה לשם משם לפה... דיברנו מלא זמן צחקנו היה כיף ואז ראיתי אותה מעשנת מחוץ לחדר אוכל. מבאס, ברגע כזה עם כמה שאני מתחיל להנעל אני חייב לקחת צעד אחורה כי אין סיכוי שיהיה לי איתה משהו.
מצד שני, לא דיברתי איתה על זה וכמה היא מעשנת ואם בכלל...
אם זה פעם באף פעם אז איכשהו אני יכול לקבל את זה ולהסביר לה שזה לא בסדר ושתגמל.
בסדר נראה מה יהיה השבוע...
כתבתי משהו לאבא באיזה רגע שדיברנו בפלאפון, הוא אמר שהוא מתעצבן [במרכאות] שהוא לא מצליח ליצור איתי קשר בצבא...
וזה הקטע:
"כתבתי מכתב לאבא,
מכתב שהוא אף פעם לא יראה.
כתבתי שאני מצטער שאני לא בקשר שאני לא עושה מספיק בשביל המשפחה.
הכל התחיל בשיחה שלו עם אמא שהוא אמר שהוא מתעצבן שיש לו בן בצבא והוא לא מצליח לדבר איתו.
מתעצבן, מתגעגע יותר נכון כמו שאני הבנתי.
אבל אני לא שולט בזה. אתה יודע יותר טוב ממני איך זה בצבא.
אתה יודע מה השליחות הזאת, אתה יודע מה ההקרבה שצריך לעשות.
כשחזרתי הבייתה רק ירדתי למטה כדי לשתות ומיד קמת אלי, איך בשניה פתאום התחלת ללכת כפוף ושאלת אם בא לי לאכול משהו, אם אני רוצה שתחתוך אבטיח.
עצם זה שעזבת הכל כששמעת אותי מתחיל לעלות במדרגות ובאת עד אלי כדי לשאול ולהתעניין זה ריגש אותי.
לא יודע על מה בדיוק לשים את האצבע, אבל היה שם משהו מרגש. משהו שהפתיע לטובה וגרם לי הערכה גדולה. הדברים הקטנים מרכיבים תמונה גדולה זה משפט שאני תמיד אומר ולא סתם.
וזה המכתב אבא, אבל אתה כנראה לא תראה אותו. "
וזהו, היה חשוב לי לשים את זה פה לזכרון... לפעמים אני עוד עובר על פוסטים קודמים וישנים ורואה כמה גדלתי... כמה שאני חושב שאני ילדותי אני ללא ספק מתבגר כל הזמן.
במעבר חד,
אני זוכר שכתבתי פה איזה פוסט על מוזיקה אלקטרונית ושאני מתחיל לעשות ולנסות ליצור
אז הנה טעימה קטנה ממשהו שסיימתי היום.
לינק - http://www7.zippyshare.com/v/60769424/file.html
פשוט לשים פליי והוא מנגן את זה...
זהו מקווה שלא שכחתי כלום.
שיהיה שבוע מעולה ושיפתח עלי המצנח אמן,
ניר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: