Velvet Tears

תקופה אחרונה, מצב נוראי. אני מתה. ונשחקת. ולא מסוגלת לתפקד כבר. וכל הגוף כואב לי. והסחרחורות חוזרות בדיוק כמו שנה שעברה רק שעוד לא התעלפתי. יאיי. האהא. לא יודעת אפילו עם לספר לאמא כי מצד אחד זה לא יעזור בכלום מצד שני לאבד את ההכרה כשאפחד לא בבית לא יהיה כזה חכם מצידי.

אני פשוט חיה על אנשים. נשענת עליהם ולוקחת מהם את כל הכוח שאני רק יכולה. סליחה עם הצקתי, באמת מצטערת.

..."אני לא רוצה שהשמש תשקע" אמרה אותה ילדה עם הקוקיות הזהובות שמקפצות על ראשה.

"זהו טבעו של עולם, כל לילה השמש שוקעת וכל בוקר היא זורחת מחדש" הסבירה לה בחוסר סבלנות אימה.

"אבל אמא, מי הבטיח לך שהשמש באמת תזרח מחר שוב?"

אך אמא כבר לא הקשיבה לה, כבר עברה להתעסק במשהו אחר, אולי חשוב יותר."...

למה הכול חייב להיות כלכך פאקינג קשה?