נממ טיול פתי"ש היה ממש טוב. רגעים שרציתי למות ורגעים אחרים שלא רציתי שהטיול יסתיים.
צוות מיאוווד המגניב והמדהים. 3> (בלי שיר)
אני עם החניכים המושים (: (חחח בן עזרי חש מגניב. ואייל יצא מסטול. XDD)
אני כבר לא יכולה אפילו להתחיל לספור כמה פעמים זה קרה.
אני לא יכולה להתחיל לספור כמה פעמים התחלתי לספר למישהו ואח"כ התחרטתי.
אני לא יכולה להמשיך לחשוב על זה כי זה פשוט מציף אותי מחדש. בלי שינוי, הכול חוזר.
פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך לחשוב על זה. זה עושה אותי כלכך חלשה, מחזיר אותי למה שהייתי פעם.
הלוואי והיית יכול לעזור לי.
הלוואי ולא היית רחוק.
הלוואי והיית שם לב שזה נמשך, שאני צריכה אותך.
אני פשוט נגעלת מעצמי כבר.
איך בתקופה האחרונה כל מילה קטנה שאומרים לי יכולה לשבור אותי.
איך אני מנתקת קשרים בכזו קלות.
איך אני רבה עם ההורים על כאלו שטויות.
איך שחכתי בכלל מהקשר עם אבא.
איך כבר לא מפריע לי שהוא לא מתקשר יותר, שהוא לא שולח יותר הודעות, שלהגיד לי מזל טוב ביומולדת הוא התקשר שבוע לפני כי 'הוא ידע שלא יהיה לו זמן', זמן להרים תטלפון 5 דקות ולהגיד לבת שלך מזל טוב.
הוא אפילו לא התקשר להזכיר לי שאני חייבת לבוא אליו בסוכות.
הקטע היותר עקרוני הוא, שכבר לא אכפת לי. כמה שקודם חשבתי שלא אכפת לי, עכשיו באמת לא אכפת לי.
בלוג זה פטתי.
אבל זה לא אומר שאני יכולה לפרוק תרגשות במקום אחר.
מה שהופך אותי לפטתית.
באסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
