"אני לא רוצה!" אמרה איימי עם חיוך
"את צריכה את זה. תבלעי כבר את הכדור!"
"אני לא צריכה את זה! אני מרגישה בסדר! אני מרגישה מצויין!" המשיכה לחייך
"בבקשה איי-"
אבל איימי לא הקשיבה. היא צחקה, הדפה את אמא שלה, רצה אל דלת היציאה מהבית, לקחה מהמתלה שליד הדלת את המפתחות לטנדר ויצאה מהבית.
"איימי! תחזרי לכאן מיד!" התחילה לרדוף אחריה שרה, אמא שלה.
היא התניעה את הטנדר, נעלה את הדלת בדיוק כששרה ניסתה לפתוח אותה, העבירה להילוך ראשון, ונסעה משם עם הבעת ניצחון על פניה. מותירה את אמה ההמומה עומדת על המדרכה.
...
"היא ברחה שוב. לקחה את הטנדר"
"ניסיתם לעצור אותה?"
"ברור שניסינו, רדפתי אחריה החוצה, אבל לא הספקתי"
"אין מה לעשות, נחכה עוד כמה שעות. את יודעת מה יקרה אחר-כך."
...
באמת שהכל בסדר איתי. אני לא מבינה למה הם מתעקשים שלא.
אני ילדה גדולה. אני כבר חכמה, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אני יותר טובה משלושתם ביחד.
...
טנדר כחול כהה נעצר ליד המסבאה המקומית בריברסייד.
מישהי עם בגדי עור חשופים ושיער שחור ארוך יצאה ממנו ונכנסה אל הבאר.
היא הביטה מסביבה, מחפשת מקום לשבת
"היי מותק, אפשר להזמין אותך למשקה?"
וואו. זה היה מהיר.
איימי חייכה אל הבחור הצעיר שהזמין אותה לשתות וישבה על הכיסא שהחווה עליו בידו.
הוא היה לבוש בחליפה פשוטה. נראה כבן 25 בערך.
הוא הזמין שתייה בשביל שניהם ופנה אל איימי.
"אז איך קוראים לך?" הוא שאל
היא לא ענתה, רק חייכה.
"איך קוראים לך?" שאלה
"אני פראנק" השיב לה בדיוק כשהמלצרית הגישה להם את המשקאות שלהם.
איימי לקחה את הוויסקי שהוגש לה ורוקנה אותו בלגימה.
לאחר מכן קמה,
"לאן-"
הסתובבה אליו, לקחה אותו מצווארון חולצתו,
"מה את-"
הקימה אותו ממושבו, וגררה אותו אל מחוץ לבר.
"היי!" צעק הברמן ממקומו "לא שותים פה בחינם!"
פראנק הסתובב וניסה לחזור, אבל איימי החישה את צעדיה, גוררת אותו איתה, ויצאה מטווח ראייתו של הברמן.
היא נכנסה לטנדר שלה, וזרקה אותו אל המושב לידה.
"מה את עושה?" שאל פראנק ברגע שנטרקה הדלת
היא חייכה אליו ונישקה אותו, לאחר מכן עברה אל המושב האחורי, גוררת אותו איתה שוב.
היא המשיכה לנשק אותו, מורידה את החולצה שלו.
...
"היי מותק, למה הפסקת?" שאל פראנק
איימי ירדה מפראנק עם מבט חלול בעינייה
"מה נסגר? למה עצרת?"
היא לבשה חזרה את החצאית שלה וסגרה את רוכסן מעיל העור.
"את לא יכולה לעצור עכשיו! זה כואב! לפחות תעזרי לי לגמור!"
היא הסתכלה עליו במבט מאיים
"הלו..?" פראנק ניסה להגיע לרוכסן של המעיל שלה ולפתוח אותו
היא תפסה בידו ועיקמה אותה עד שצעק
"לעזאזל, אישה! מה את עושה?!"
היא פתחה את הדלת ודחפה אותו אל המדרכה, ראש קודם.
לאחר מכן סגרה את הדלת, עברה למושב הקדמי חזרה, ונסעה משם. בוכה.
פראנק נשאר על המדרכה עם מכנסיים מופשלים וכאב מתחזק באיזור המפשעה.
...
...
"תפתחי לי את הדלת" צעקה שרה ודפקה בחוזקה על דלת חדרה של איימי
"תתחפפי מפה" אמרה איימי בקול חנוק מדמעות
"בבקשה איימי. זה יאזן לך את המצב-רוח"
מפנים נשמעו טריקות של מגירות וארונות נפתחים ונסגרים
"מה את עושה?"
"כלום!" צעקה איימי והמשיכה לחפש בקדחתנות
הדפיקות בדלת התחזקו, קול גברי הצטרף לבקשות
"איימי! תפתחי מיד!" צעק אביה של איימי, ג'ון.
נצנוץ כסוף תפס את עינייה של איימי
הנה.
"בבקשה איימי" ייבבה שרה.
ג'ון נשאר לדפוק בדלת בזמן ששרה חיפשה את המפתח הרזרבי.
...
נשמע קליק והדלת נפתחה סוף-סוף. היה ברור מה הם ימצאו שם.
"איימי!" התחילה לבכות שרה ורצה אל מיטתה של איימי.
היא שכבה על המיטה עם פרקי ידיים מדממים ועיניים מצומצמות ורטובות מדמעות.
"אני אקרא לאמבולנס" אמר ג'ון ורץ אל הטלפון.
"אמא?" לחשה בבכי
"כן איימ? אני פה." שרה ענתה במהירות
"מה לא בסדר איתי?"
...
...
"את יודעת למה את צריכה לקחת מלחי ליתיום?" שאלה אנג'י, הפסיכיאטרית של בית-החולים.
איימי לא ענתה. אנג'י לקחה נשימה עמוקה.
"את חולה במאניה-דיפרסיה. הפרעה דו-קוטבית. זה אומר שכשיש התפרצות, יש לך תנודות קיצוניות במצב-הרוח בין מצב של 'מאניה' לבין מצב של 'דיפרסיה'" אמרה אנג'י
"זאת לא הפעם הראשונה שאתם אומרים לי את זה. אבל אני לא רוצה את התרופה המגעילה הזאת."
"לא נמאס לך שלכמה שעות את מרגישה שאת מלכת העולם, ואז פתאום נתקפת בחשק נוראי ל...להיעלם?"
"אבל התרופה הזאת. הליתיום הזה. זה כאילו.. נועל אותי בתוך עצמי, משאיר קליפה ריקה שכזאת, וזה מוציא את החשק שלי לעוף ולרוץ ולעשות מה שאני רוצה." איימי ניסתה להסביר.
"את צריכה את זה, את חייבת להבין."
...
איימי סיימה את כוס המים שניתנה לה ובלעה את הגלולה.
שרה, אנג'י וג'ון הסתכלו עליה וחייכו.
"יהיה בסדר מתוקה, את תרגישי הרבה יותר טוב עוד שבועיים כשזה יתחיל לפעול" אמרה שרה
...
...
"אמא ואבא,
אני מצטערת.
עזבתי את זה, את המחלה. לקחתי את הליתיום. בדיוק כמו שאתם ואנג'י רציתם.
אבל... אני לא יכולה. רק כשאני בלי זה אני באמת עצמי.
הייתי חייבת לקחת את זה, זה ברור. לא יכולתי להישאר עם המחלה.
אבל אני גם לא יכולה להישאר ככה.
אני עדיין לא מבינה מה לא בסדר איתי, גם במצב הזה.
אז הנה, אני כבר שלושה שבועות עם ליתיום.
ועדיין, משהו לא.. לא בסדר. אני צריכה לעוף. אני צריכה להיות עצובה.
אני צריכה להיות אני. "
...
...
"אבל זה לא הגיוני, היא הייתה תחת השפעת ליתיום. לא הגיוני שהייתה לה התפרצות של דיפרסיה"
"לא הייתה לה, היא עשתה את זה בזמן שהיא הייתה מאוזנת."
הקראתי את זה לאיזה 4 אנשים.. ואני בטוחה שהרבה מאוד מכם קראו את זה איזה מליון פעמים..
אוהבת,
3>
באלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
