אתמול היתה יומולדת ליוני, הייתי אצל שלי ואז אלון וקובי באו לאסוף אותנו עם האוטו הממש מגניב שלו, עם הגג הנפתח.
אח"כ מליון שעות סיבובים עם האוטו בגלל הכסף שרות חייבת לקובי וכל מיני שטויות.
הגענו, היה מגניב, קצת אלכוהול, הרבה אנשים נחמדים, הרבה אנשים מוזרים.
באיזשהו שלב התפזרנו.
הבנתי בדיוק למה את מתכוונת, את צודקת. צודקת לגמרי.
אין לך מושג כמה אני מצטערת.
ואני לא אעשה את זה יותר, תהיי בטוחה בזה.
אני לא רוצה שהקשר שלנו יתנתק בגלל שטות כזו. אולי זה לא הקשר הכי טוב בעולם אבל אתה אחד האנשים שאני באמת יכולה לסמוך עליהם, תמיד.
אני מצטערת שהפלתי עלייך כלכך הרבה בזמן האחרון. מצטערת שלא הצלחתי לעודד אותך, כי באמת שרציתי.
אני מבטיחה שזה לא יקרה שוב.
(ואני יודעת שכבר אמרתי הכול.)
רק, הממ, פשוט תודה.
זה קרה שוב, פעם שניה.
לא התייחסתי אל זה כלכך בפעם הראשונה.
עכשיו זה היה הרבה יותר מאיים.
מין תחושה כזאת חזקה שלא הרגשתי אפעם. פחד נוראי כזה.
אני שונאת תתחושה הזו, שגורמת לי להפסיק לעשות דברים שאני רוצה. שגורמת לי להפוך ולהיות משוה שאני לא.
(הלוואי ולא היית כזה רחוק עכשיו, אתה היחיד שהבנת אותי.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
