היא נפטרה, עד שכבר חשבו שהיא ממש מחלימה יפה.
נכון שלא היינו כאלו קרובות אבל כשזה מישהו מהמשפחה זה תמיד כואב.
אין יותר פירוט.
ההודעה ההיא אתמול. שכחתי מזה לגמרי, כבר 4 חודשים לפחות שלא חשבתי על זה. הייתי בטוחה ששחכתי ומחקתי את זה מהראש. אז מסתבר שהוא הגיע לאימייל שלי, באיזושהי דרך מעוותת הוא חושב שעכשיו, כמעט שנה וחצי אחרי, נזכרתי בו.
זה מין פחד תמידי שאולי הוא לא שיקר.
הרי אז הוא לא שיקר.
עשה בדיוק מה שהבטיח.
למה שהפעם זה יהיה שונה?
מי יכול להבטיח שגם הפעם יהיה שם מישהו ברגע המתאים להציל אותי?
הלוואי והייתי משתחררת מהפחד.
חניכים זה מתסכל.
פשוט עושה לי כלכך רע לראות עד כמה אני גרועה בזה.
בעיקר רע לי החוסר תמיכה. אני יודעת שאמרתי שלא אכפת לי אבל יכול להיות מזה נחמד אם תפסיקו להגיד לי כל שניה עד כמה אתם שונאים צופים ועד כמה זה חרא. זה לא עוזר במיוחד.
בדיוק בזמן שאני נופלת אני צריכה להציל מישהו אחר מנפילה.
או שזה מקשה או שזה מה שעוזר לי, להישאר על הקצה הדק ההוא, שלפני הנפילה.
כלכך הרבה אנשים שהייתי רוצה לחבק כרגע.
3333>
באלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
