שונאת לרצות משהו שאפעם לא יהיה שלי.
(ולא, זה לא מה שאתם חושבים. אני לא עד כדי כך שיטחית)
ואני רוצה אותו כלכך, כלכך. ממשממשממש.
נו שמישהו יתן לי את זה כבר עטוף בסרט מתנה.
למה האושר שלי צריך להתחרות עם האושר של אחרים?
למה אם אני מאושרת הוא מדוכא?
למה לא כל האנשים בעולם יכולים להיות מאושרים ברגע אחד?
לשכוח ממש לרגע אחד מכל הבעיות, שלכולנו יש המון מהם.
פשוט להיות מאושרים.
רק לרגע אחד.
פעם בשבוע, זה כבר הפך להרגל, היא חוזרת על זה בשבילי.
אומרת שאני חשובה, הכי חשובה בעולם.
ופעם בשבוע, זה כבר הפך להרגל, אני עונה לה:
שלא, שאם הייתי חשובה החיים שלי היו שונים לגמרי.
שאם הייתי חשובה, לא הייתי מרגישה כלכך לא חשובה.
שאם הייתי חשובה, הייתי מרגישה חשובה, לפחות למישהו אחד, סתם מישהו, שחשוב לי באותה מידה.
אח"כ היא עונה לי, כמו בכל שבוע את אותו משפט קטן שאומר כלכך הרבה:
"לי את חשובה, אחרת לא הייתי עושה את זה. את חייבת לזכור שכמו שאנשים מסויימים חשובים לך את חשובה לאנשים מסויימים".
"אבל לא מגיע לי".
"זה שבנאדם הבנזונה הזה שכנע אותך שלא מגיע לך לא אומר שלא מגיע לך.
תקשיבי לי, אל תקשיבי לו. הוא צריך להיות באיזה מוסד עכשיו".
תמיד זה חוזר על עצמו. כמו בכל שבוע, לפעמים במילים שונות, לפעמים בניסוח שונה..
אבל תמידתמיד אותו רעיון.
תודה לך. אני אוהבת אותך. אני לא אוכל אפעם לתאר עד כמה.
עד כמה חשוב לי ואני מעריכה את מה שאת עושה בשבילי.
את מתנהגת אלי כאלו אני באמת חשובה, לא רק לך, לעולם הזה.
פשוט תודה. 3>
מתלבטת בין אהבה עמוקה לשנאה קשה.
באלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
