כל פעם מחדש אני חושבת שהנה, הצלחתי, שחכתי את הכול, עכשיו אני יכולה לחזור לחיות חיים נורמליים בלי מחשבות בלתיפוסקות על מה היה קורה אם...
ואז, תקופה מסויימת אח"כ (כמה ימים, שבועות, חודשים אפילו) אני מוצאת את עצמי שוב חושבת על זה.. בלי הפסקה.. על מה היה קורה אילו.. ועל כל מה שקרה אח"כ.. עכשיו אני יודעת שזו היתה טעות לספר לו, לשניהם.. אבל בעיקר לו.. משום מה הוא נראה לי הבנאדם שאני הכי יכולה לסמוך עליו באותה תקופה.. ואוו, כמה שטעיתי.. אם הייתי יודעת איך הוא יגיב, ברור שלא הייתי מספרת לו..
והשני, לא הגיב יותר טוב.. הראה כמה אכפת לו ליום וחצי.. ואח"כ שכח..
זה כואב, זה פשוט לא יאמן כמה שזה כואב.. לא חשבתי שדבר כזה יכול לכאוב ככה..
כאלו מישהו לקח אותי ומעך אותי, הוציא ממני את כל האוויר..
אם הייתי יודעת איך אחרים יגיבו, אולי כן הייתי מספרת.. אבל אני לא.. \=
הפעם נזכרתי בזה בגלל הטלפון שלו.. הוא אמר שהוא מצטער, שהוא לא הגיע קודם.. ושהוא מצטער שהוא לא איתי שםבשביל לחבק אותי.. שאל אם יש מישהו שעושה את זה.. מה יכולתי להגיד? הוא היחיד שאיכשהו באמת היה אכפת לו מזה.. באמת היה לו אכפת.. ועכשיו הוא כלכך רחוק.. גם פיזית, אבל לא רק..
אז דיברנו קצת.. הוא ביקש שוב שאני אספר לו, אמרתי שאני לא כיוהל.. הוא אמר שהוא יודע, אבל שזה טוב לספר ולא טוב לשמור בבטן.. הבטחתי שאני אספר, אבל לא היום..
הוא ידע שהתכוונתי להבטחה.. ולמרות זאת הוא ידע שאני לא אקיים אותה.
כי הוא היחיד שבאמת יהיה לו אכפת לשמוע הכול, בפרטי פרטים..
והוא רחוק..
ואנחנו כמעט לא מדברים..
וזהו. \=
*היה פה קטע, אבל טעיתי וזה.. אז עריכה קטנה.. אני אוהבת אותך כלכך.. 33>*
אז כן, אני אוהבת אותך.
וכן, אתה אוהב אותי.
וכן, אנחנו חברים טובים מאוד.
וכן, אנחנו מדברים.
וכן, אתה תמיד עוזר לי.
וכן, אני מקווה שגם אני עוזרת לך.
אבל לא, כשאני באמת צריכה, אתה לא שם בשבילי.
זה היה פוסט טעון רגשות בשבילי.
להיות חולה מביא לי מצב רוח רע, תמיד.
לשכב בבית כל היום ולחשוב על דברים,
דברים שבדרך-כלל אני מדחיקה..
\=
באלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
