הלילה הבנתי כמה אני חייה בנפרד מהכל
כמה הכרחתי את עצמי לבוא לפה, לעולם שלי שבו השמיים תכלת, העצים צהובים-כתומים ויש תמיד ריח של גשם.
העולם שלי מלא בוורוד, הפרחים בעיקר, בולטים עם רקע של דשא ירוק.
תמיד יש מה לעשות בעולם שלי - אף פעם לא משעמם לי למרות שאני היחידה בו...
העולם שלי מלא בספירות ומלא באצבעות ומלא בטיולים למקומות רחוקים
יש בו המון מרחבים ושטחים אבל מקום באמת יש רק לי, אין עוד מקום לאף אחד פה
כי כל מי שיכנס לפה ישתגע
יחשוב שאני משוגעת
אני לא חושבת ככה, אני חושבת שהעולם שלי מקסים ומיוחד ומושך אליו בצורה אחרת שאין עוד כמוהה
אבל הוא מסוכן,
הוא מלא בתהומות, צוקים תלולים, וואדיות ונהרות שוצפים שרק אני מכירה ורק אני מעיזה לעבור בהם
או לפחות הצלחתי לעבור בהם עד עכשיו.
יש שני אנשים שהצליחו להוציא אותי, שני אנשים מיוחדים שאפילו לא מודעים למה שהם עושים
הם לא יודעים כמה הם מדהימים וכמה האהבה שלהם משאירה אותי בקרקע.
רק הם הצליחו להכנס לעולם שלי
אני חושבת שהם לא יודעים בכלל שהם ביקרו בו, הם לא יודעים שאני פה רק בגללם
בלעדיהם הייתי כבר מזמן בורחת לאדישות ולבנאליות שסביבי
כמה חשובים בחיים האנשים שתמיד יודעים לגרום לך להעריך ולחייך!
אני כל כך אוהבת את שלי
ומשתדלת להחזיק בהם חזק, כי לא שווה לאבד אותם.
מקווה שגם אתם מעריכים את שלכם
ואם עוד לא מצאתם אותם אני מאחלת לכם שזה יקרה בקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
