הימים האחרונים שעברו עלי היו מוזרים למדיי.
אני לא בטוחה אם מוזרים זו המילה הנכונה,אבל שונים הם כן. מפתיעים גם כן.
שלשום בערב הלכתי עם ידיד שלי וחבר שלו שהגיע מחו"ל.
החבר מחו"ל רצה לשבת בבר.
לא הסכמתי.
ידיד שלי אמר לי שכל הזמן עושים מה שאני רוצה, ושהגיע הזמן לעשות מה שהם רוצים".
חשבתי לעצמי, מתי לעזאזל הם עשו מה שרציתי בכלל? אפילו פעם אחת?
הוא נתן לי הרגשה כזאת של ילדת שמנת מפונקת מה שאני לא. לפחות לא כמו שהוא הציג את זה.
הוא ניסה מן להכריח אותי להיכנס לפאב המסריח הזה, ולהגיד לי "גם ככה לא תשתי מזה משנה לך".
כפי שאפשר לבין הוא גילה המון אכפתיות. כלכך אכפת היה לו איפה בא לי לשבת. כ"כ אכפת היה לו למצוא פשרה בינינו. אמרתי להם שאם הם רוצים לשבת בבר הזה אז בסדר, אני אלך הבייתה, אין לי מה לעשות בפאב, או בעיר לבד. הם לא הסכימו.
הולכים אחריי כמו כלבלבים, מתחננים אלי שניכנס. שואלים למה. עניתי להם שלמרות שאני לא מתכוונת לשתות או לעשן נרגילה [דברים שאני נרתעת מהם], אני גם לא מתכוונת לשקר על הגיל שלי בשביל להיכנס לפאב. החבר של ידיד שלי אמר, "ואם אני מסדר כניסה לפאב בלי לשקר"?
כמו מטומטמת נגררתי אחריהם. הצטערתי על הרגע הזה שבו נשברתי. נענתי לקונצים שלהם ולא עמדתי על שלי. לא התעקשתי מספיק לעמוד על העקרונות שלי.
בכניסה לפאב הם הציגו תעודות, ואז השומר שאל אותי בת כמה אני. לא שיקרתי. עניתי לו.
הוא הסתכל עלי בפרצוף שאני לא אשכח, וזה העמיד אותי במצב לא נעים.
פרצוף של " נו באמת, את עושה צחוק", מבט מתנשא שכזה.
ידיד שלי ישר אמר לו "היא לא תשתה".
השומר אמר בסדר ונתן לנו להיכנס.
התיישבנו באיזה שולחן וכ"כ התפלאתי לראות את ידיד שלי ככה, עם בירה ביד, לוקח שוטים של וודקא וטקילה.
ופאק, הוא אפילו לא ידע איך לשתות. זה נראה לי כלכך מגעיל, מתתי ללכת.
זה נראה לי כלכך כיאילו הוא מנסה לעשות פוזה מול חברו מחו"ל, עד כמה הוא מגניב ומעשן איתו, שותה איתו. ואני שואלת את עצמי - WTF? איפה הבנאדם שהכרתי?
כעסתי עליו, כעס של אכזבה. באמת שלא אכפת לי מאנשים ששותים ומעשנים, זכותכם. אבל למה בשביל הפוזה? למה בשביל להיראות מגניב? הוא באמת נהנה מזה?
דיברתי איתו במסן אחר כך, והוא אמר לי שהוא תמיד שתה ועישן, פשוט הוא הסתיר את הצד הזה בו בגלל שהוא יודע שאני לא אוהבת את זה. באותו רגע, היתי באמת בהלם.
לעזאזל איתך בנאדם! למה להיות צבוע? ללבוש מסכה שלא שייכת לך? לעשות את עצמך ילד טוב ירושלים? לסתיר ממני דברים? אנחנו מכירים פאקינג 3 או 4 שנים בערך.
יש לי הרבה חברים ששותים ומעשנים, אז מה אני נוטשת אותם? עושה עליהם חרם? מה?
הייתי מתרחקת ממך רק בגלל זה?
התשובה היא לא. חד משמעית לא. אז למה לעשות מעצמך מלאך? תלית שכולה תכלת?
מעולם לא חשבתי שאתה מושלם, מעולם לא חשבתי שאין בך צדדים רעים. אבל אני כועסת על זה שהסתרת מני משהו.
קראפ, אולי אני נשמעת ממש תינוקית עכשיו ועושה מכל זבוב פיל, אבל הכל נפל עלי ביחד.
זה מין הרס לי את המצב רוח לגמריי הקטע שהכריחו אותי להיכנס למקום שאני לא רוצה בלי להתחשב בכלל.
ברור שהייתה מן הסכמה שלי כשנכנסתי, הם לא הכניסו בכוח, אבל השיכנועים האלה, והקטע שהם ידעו שאני אכנע להם.
אחרי שיצאנו הם אמרו ישר, "עכשיו הולכים לאן שאת רוצה". תודה רבה באמת חברים.
רציתי הבייתה אבל גם לשם לא רציתי לחזור.
הם פשוט התחנפו אלי כלכך, הסתכלו עלי במבט של "תסלחי לי בבקשה", ניסו לחבק אותי, לנשק אותי, ולהצחיק אותי, וממש ממש לא היה לי כוח לשטויות שלהם. להתחנפויות שלהם. לליקוקים שלהם.זה הגעיל אותי. הכל הגעיל אותי.
ציפיתי שהיצאה הזאת תהיה משהו אחר. טעיתי.
אני מקווה שלא הגזמתי בקשר לכמה דברים.
זה נראה לי הפוסט הכי ארוך שכתבתי כאן בבלוג.
איזה שיחרור (:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Everytime I Die
