אהובי,
קשה לי עם השעות האלה, הקילומטרים האלה, המרחק הזה שמפריד בינינו, שמפריד אותי ממך, מהנשיקות שלך, מהריח שלך...
קשה לי לתאר כמה אני אוהבת אותך.כמו שלא אהבתי אף אחד אחר.
קשה לי לתאר כמה אני מתגעגעת אליך. כמו שאף אחד לא גרם לי להתגעגע אליו.
אתה רחוק לי , ואני עדיין מרגישה שאתה קרוב. קרוב אלי מבפנים. קרוב אליי נפשית. שאתה שלי, שאתה איתי.
אני מחכה לרגע שבו ניפגש, מדמיינת אותך איתי, מחבק אותי, נותן לי להרגיש בטוחה כלכך. נותן לי להרגיש קרובה.
הרגש שאתה מעביר בי גורם לי לצמרמורת.
המחשבה לאבד אותך גורמת לי לפחד, ייאוש.
ויש לי ממה לפחד. מלהיות לבד שוב. מלהרגיש שהלב שלי נשבר לרסיסים. שיהיה מאוד קשה לתקן אותו אחרי זה.
אני מוכנה לחכות לך, כמה שצריך, כמה שייקח, רק בשביל להיפגש איתך שוב. ואני תוהה, אם גם אתה תחכה לי תמיד?
גם אתה תחכה לי, אהובי?
גם אתה אוהב אותי, ותאהב אותי גם כשאני שם, הרחק ממך?
קשה לי לתאר את הרגש העמוק הזה. הרגש הבלתי מוסבר שגורם לי להרגיש הרגשה אופטימית בבטן כשאני רואה אותך.
כשאתה מפנה את מבטך אלי, מחייך, מתקרב, מחבק.
ואז שפתיך מתקרבות לשלי, והטעם המתוק שלך מתערבב בשלי.
ואז אני מרגישה רחוק, בעננים, במקום אחר, זה רגש שאי אפשר לתאר.
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי שוב ושוב אבל חשוב לי שתדע כמה, כמה אני אוהבת אותך.אתה חשוב לי, כ"כ.
אני רק רוצה שהכל כבר יסתדר,שנוכל להיפגש יותר, לצחקק ולדבר, כמו שאני אוהבת.
ואתה צודק " זה לא יכול לעבוד ככה יותר", " את צריכה לדבר עם אמא". וכך אעשה.
אל תעזוב אותי, לא עכשיו.
אני אוהבת אותך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Everytime I Die
