בס"ד ובהשתדלותינו
הבעיה היא שאני עושה אותם תמיד.
למה?שאלה טובה.רק אל תפנו אותה אליי בבקשה.לי-אין תשובות.עדיין.
אני לא מכירה עוד בנאדם כמוני שמצליח להרוס לעצמו את החיים בצורה כל כך גרועה.בקצב הזה אני אכנס עוד לפוליטיקה.
יש לי כל כך הרבה בעיות,ועכשיו אני מרגישה כמו בנאדם מגעיל.
למה אני אל יכולה להודות על מה שיש לי?!
זה כל כך קשה?!חייבים להתלונן כל הזמן?!
למען האמת,כבר כמה זמן אני מסתובבת עם תחושה מוזרה.
כאילו שאין לי רגשות.שיום אחד כולם עזבו מזוודות ועפו.
רוצים דוגמא?!
בבקשה:
דברים שפעם שימחו אותי כבר לא משמחים..
מכירים את ההרגשה הזאת שיש לך כשאתה עוזר למישהו מתוך רצון?אצלי זה כבר לא קיים
קיבלתי ציון טוב במבחן שלמדתי אליו הרבה?נכון,אני שמחה אבל אחרי כמה זמן זה נעלם
מכירים את ההרגשה כשאומרים לך "אני אוהב אותך"?יצא לי במקרה לשמוע שמישהו אוהב אותי...כלום.שום דבר.
אני מתחילה לחשוב שהשתגעתי.מה נסגר איתי?!
והכי חשוב-האמונה.שוב.
אבל הפעם זה שונה.לגמרי.
עכשיו,כמה שאני רוצה להאמין(ואני באמת רוצה),וזה מאוד מעניין אותי הכל-כל מה שנאי לומדת על זה כאילו עובר לידי.לא נכנס.
למה?!
למה זה קורה לי?!
מחכה לתשובות בזמן הקרוב,
נערה דתיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נערה דתיה