החלטתי שבעצם אני כן יכולה לספר לו. אני יכולה לכתוב לו כאן. בדיוק כמו שאנה פרנק כתבה לקיטי. רק לחשוב עליו ולכתוב כאילו הוא קורא. כאילו הוא שומע. ואיך אקרא לו? אולי לא אקרא לו. אולי חברי היקר או סתם יקירי. יקירי זה הכי טוב או אישי היקר....
אז אישי היקר...
אני שוכבת על הספה וחושבת עליך. אתה לא מש מזכרוני אתה לא מש מלבי. עצוב לי בלעדיך. אני הרוסה. לא רואים את זה עלי אך אני הרוסה. למה אתה מת? למה לא סיפרת לי? נכון רמזת. אך לא הבנתי את הרמז. אני לא מבינה רמזים. אני צריכה לבקש סליחה כי לא הייתי עירנית מספיק. לא נפרדתי ממך. למרות שהזמנת אותי כמה פעמים אליך. לא באתי. פעם בגלל שאני לא נוסעת רחוק. פעם בגלל שירו טילים והיה מסוכן. לו ידעתי את מצבך הייתי באה. בריצה. אפילו אמרת שאתה בבית חולים ולא התייחסתי במיוחד. כעסתי עליך. לא ידעתי שאתה חולה וימיך ספורים. פספסתי אותך ואי אפשר לתקן. היום אני יודעת שאהבת אותי. וגם אני אהבתי אותך ואוהבת ואוהב. וזה נשאר רק אצלי ורק בינינו. איש לא ידע שאהבנו. אני הסוד שלך שלקחת לקבר ואתה הסוד שלי. אתה הלכת אני נשארתי להמשיך אותך אך יש לי מתחרים. והרבה. אפילו את מודעת האבל לא פרסמתי.
כבר שבועיים שאתה לא נמצא עמנו והלב מסרב להתנחם. וטוב שכך אולי שכן תמיד תהיה בלבי. זהו איש יקר זה הכל להיום להתראות מחר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@