כל החיים שאפתי לשלמות, לא תמיד במודע, אבל זה תמיד היה שם.
שהגעתי לתיכון שאפתי לשלמות הזו יותר מתמיד (גם לא תמיד במודע), לא די בכך גם המורה שלנו לעיצוב הרעיל אותנו "לשאוף למצוינות".
לא פעם ולא פעמיים שמענו את המשפטים "תחשבו גדול" או "אתם י' 1 כי אתם ראשונים- תמיד ראשונים!" ועוד דברים בסגנון.
אני מבינה מאיפה זה נובע, בעבודה כמו שלו (בכל אחת מהן לפחות) אי אפשר לשאוף לפחות ממצויינות ועם כמה שאני רוצה בכך ומנסה בכך... אני תמיד תקועה בסוג של בינוניות.
כמעט לוחמת (תומכת לחימה),
כמעט קצינה,
כמעט סטודנטית,
כמעט במשקל הרצויו,
כמעט מושלם...
אני לפעמים כל כך רוצה את זה שזה הופך להיות מאכזב יותר ויותר מפעם לפעם ואני אף פעם לא מצליחה לצאת מזה, לא מצליחה להגיע למה שאני רוצה, בצורה שאני רוצה בשזה יהיה מושלם (לפעמים זה רחוק מלהיות כזה).
תמיד אומרים שאין דבר כזה "מושלם" בכל דבר יש פגמים, אולי- אבל אם זה לא מושלם בעיני זו בעיה רצינית, אני לא מגשימה את החזון שלי, את השאיפות שלי, את המטרות שלי ויש מקרים שאני פשוט מעדיפה להרוס את זה. אז לאן אני אגיע ביום מן הימים? כמה אני באמת אתקדם שכל מה שיש לי זה רק שאיפות בלי היכולת להגשים אותן? הבינוניות הזאת...
יכול להיות שזו סתם איזו בעיה של דימוי עצמי נמוך/ חוסר ביטחון/ הערכה עצמית נמוכה או משהו בסגנון, יכול להיות שהשאיפות שלי באמת גדולות עלי בכמה מידות ויכול להיות שאני באמת לא מספיק טובה.

כמעט נוגע....
יום רביעי 9/6, 13:27- עריכה:
היה לי חלום כל שהוא בלילה, הנה הפירוש שלו לפי ספר פירוש חלומות שיש לי בבית (הכל אמיתי לגמרי...)
"אם ראתה אישה בחלומה שהיא נושקת לחבר, סימן הוא לכך שהיא אינה יודעת להעריך את עצמה כראוי. היא חשה עצמה ככישלון, כלא יוצלח, דבר הנותן איתותיו בכל תחומי החיים ומעכב את התקדמותה."
אולי הבעיה בכל זאת נמצאת בי...? =/