פינגווין עם תיק צד?!

"אז כשאתם נועצים עיניים

מחכים לזה שייפול

גם בכם ינעצו שיניים

בעורכם בבשרכם, בדמכם, בעצמות..."

נראה לי שלא הייתי שנים בבית ועברו כולה 11 יום מאז הסופשבוע האחרון שלי בבית שלא הלך משהו..

היה לי מצברוח ממש טוב בבוקר לחושב שאני יוצאת מהבסיס ב10 בבוקר שזה ממש מוקדם ולהגיע הבייתה מוקדם למרות שיש עבודה ולא בא לי לעבוד אבל כסף אני כן צריכה ואין מה לעשות לפעמים צריך להקריב שעות שינה בשביל ההנאה שאח"כ (ראש השנה!@!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!)

השבועיים היו קשים מנשוא הכל קשה אבל מרגישים שיש תקופה טובה בפתח העניינים פונים לכיוונים חדשים, אני נשארת באותו מקום ורק מסתכלת על הכל מהצד לא בא לי להתערב ולא בא לי כלום בא לי לשבת ולהבין מה נסגר איתי ולמה אני נראית כאילו הוציאו ממני את כל השמחת חיים ואפילו אחרים שמים לב לזה שזה בכלל מוזר כי אני בד"כ מסווה את זה ממש טוב ואני זוכרת רק פעם 1 שמישהו אמר לי שאני נראית כאילו בא לי להתאבד וזה היה נכון אז לפני כמה ימים עוד מישהו שאל אותי למה הפסקתי לחייך ואפילו אין לי כבר תשובה, זה לא משיעמום זה לא מכלום זה סתם סתם כי הכל סתם כי זה נעלם לי ואני ממש רוצה למצוא את זה חזרה אז אולי מחר במסיבה עם קצת אלכוהול זה יקרה. זה הכי גרוע, להיות צינית, אני שונאת את זה כי זה לא גורם לי לחייך עכשיו כמו פעם, הייתי צוחקת כי זה באמת היה מצחיק, אני שונאת לצחוק כשמשהו לא מצחיק אותי ואני לא באמת רוצה לחייך, זה לא כיף כמו לצחוק צחוק אמיתי כי משהו באמת מצחיק אותי בראש במוח הקטן שלי.

אמא אפילו קנתה לי עציץ יפה של וורדים הוא בטח ימות כי אני לא אהיה פה כדי לטפל בו וגם אם אני כן אהיה פה הוא ימות כי אני לא מצליחה להחזיק אפילו את הקקטוסים שלי שכל כך אהבתי ושכחתי מהם לגמרי ועכשיו הם רקובים ואפילו לזרוק אותם אני לא כי אני כל כך עצלנית או לא יודעת מה.

גם שוקולד היא קנתה לי כאילו לא מספיק שכל העולם מסתכל על כל גרגיר שני מכניסה לפה ואומר לי שהשמנתי אלא גם אמא שלי חושבת שאני אשמח לראות את זה, אז אולי אני שמחה כי זה טעים וצבעוני עם עדשים ואני הכי אוהבת שוקולד בעולם אבל עכשיו אכלתי אחד ואני כל כך מצטערת על זה שקשה לי להאמין.

לפני שהגעתי לצבא אני בחיים לא זוכרת שכל כך הרבה אנשים העירו לי על איך שאני נראית ועוד אמרו שזה בגלל אכפתיות, בחיים לא אמרו לי "כמה את אוכלת" בחיים לא היה אכפת לאנשים איך השיער שלי נראה, או שהיה אכפת אבל אולי היה להם מספיק טאקט או פשוט הצבא עשה אותי כל כך מכוערת ואני לא שמה לב?

כל אחד חושב שהוא יכול לגעת בי להגיד לי מה שהוא רוצה ואני לא אגיב ולא יהיה לי אכפת כי אני כזאת קלילה וחמודה אבל נשבר לי מזה לא רוצה להיות נחמדה יותר לאף אחד לא רוצה שייגעו בי כולם מרגישים לי כפויי טובה דורשים ממני דברים כאילו אני חייבת למישהו משהו ויש לי חברה אחת וכל השאר סתם סתם..

אני לגמרי לוחמנית ואפילו שלקחתי היום מונית ספיישל ולא היה שם מזגן והנהג אפילו לא שם רדיו ובקושי אמר לי שלום וזה כזה מבאס אני רגילה לנסוע עם נהגי מוניות חברמנים נחמדים שסבבה לדדבר איתם גם אם זו נסיעה של 5 דקות אבל עכשיו גם היה חם וגם לא נחמד. לא נחמד ++.

עוד מעט חגים וראש השנה ואני לא אהיה כמעט בצבא כי אני גם לוקחת חופשה של שבוע אז אני מקווה שיהיה ממש טוב בעצם אני יודעת שיהיה טוב כי אני רוצה לנסוע רחוק רחוק והלוך ושוב ולשם ולכאן ולא להצטרך כלום לא אוכל לא כסף לא שומדבר רק את עצמי ואת החיים האלה ועוד מישהו לצדי אבל מי זה יהיה?

שבת שלומז........

מי שקרא את זה ולא נבהל מקבל חיבוק..

פולינומי צריכה קב"ן