נמאס לי, אני לא יכולה יותר להחזיק הכל בבטן.
הכל מצטבר לי, הכל.
כל המצבי רוח, הלחץ, הקושי.
נמאס לי מזה.
למה אני לא יכולה לדבר עם אנשים כמו פעם?
למה אני מתחילה לשנוא בלי סיבה?
למה אתם נותנים לי להרגיש שאי אפשר לסמוך עליכם?
אין, השנה הזאת התחילה ברגל שמאל, לפחות מבחינתי.
כמעט שומדבר לא הסתדר כמו שרציתי, אבל אני מניחה שהדברים ייסתדרו בסופו של דבר..יותר נכון, מקווה.
מדהים איך מילדה פתוחה, שלא מסתירה, שלא אכפת לה לדבר בחופשיות עם כולם,
נהפכתי לילדה סגורה יותר, שמסתירה יותר, שכן אכפת לה לדבר בחופשיות עם כולם.
אני לא יכולה להסביר בכלל את ההרגשה הזאת.
הצבתי לעצמי כ"כ הרבה מטרות השנה, שחשובות לי ובינתיים, אני באמת לא רואה איך אני הולכת לממש אותן.
בחיים לא תארתי לעצמי, כמה אני אצטרך חופש אחרי בסה"כ עשרה ימים.
יש מספר אנשים מועט שאני יכולה באמת להודות להם היום, שאני יכולה לדעת שהם באמת איתי כשאני צריכה אותם, חברים מעולים, שתומכים ומעודדים.
חבל שהם כ"כ, אבל כ"כ מעט...