באמת, אם ניסיתם לשבור אותי, לדכא אותי, להרחיק אותי, תפסיקו לנסות, הצלחתם.

שבוע לחוץ במיוחד, אווירה נוראית אם יורשה לי, וכמובן שצומי בכל מקום.

למה ההרגשה שלי צריכה להיות חד צדדית? אין, כמה שאני לא אתן מעצמי, כמה שאני לא אשתדל,

כמה שאני לא אנסה להיות בסדר, אתם תדרכו ותשפילו, כמו תמיד בעצם.

אולי בעצם, אני צריכה להוריד ציפיות לאפס מוחלט.

כנראה שמחשבות חיוביות, נתינה, סבלנות, אהבה, שום דבר, פשוט שום דבר לא שווה את זה יותר.

כנראה העיוורון השתלט עליי, נעשיתי פשוט עיוורת. כנראה גם חירשת ובמקרים מסויימים גם אילמת.

לא ראיתי, לא רציתי לראות את מה שקרה מסביבי, העדפתי להתעלם, ככה היה טוב יותר.

לא שמעתי, העדפתי להיות "חירשת", לא לשמוע את הדברים הפוגעים האלה.

לא דיברתי, לא הייתי מסוגלת להגיב, המילים נשארו עמוק בפנים, כאילו לא יכולות לצאת.

כנראה שאין לי במה להתגאות, אני לא מוכשרת בכלום, אני לא נחמדה, לא חברה טובה, לא חכמה, לא נאמנה,

לא אחת שיכולה להקשיב, בטח ובטח לא אחת שיכולה לעזור, לא שום דבר, פשוט כלום. אני אפס, ממש ככה.

הצלחתם להרוס אותי. את מי אני אשתף כשרע לי? חוץ מבת אחת או שתיים, כולכם מעבירים עליי ביקרות, ולא באמת שם בשבילי כמו שאתם טורחים להגיד בכל פעם.

 איך זה, אני תמיד שם, תמיד, בכל מצב, אבל כשצריכים אתכם, רק ביקורת יש לכם, רק ביקורת.

באמת, אם זה מה שרציתם שאני ארגיש, וואלה, הצלחתם. שברתם אותי.

אני אוהבת אתכם כל כך, אז למה?

אני אגיד, כי אין לי בעיה.

אז ככה, אפילו שנראה שהכל בסדר, שהכל הסתדר, זה לא באמת ככה.

אני מבינה את הצורך החברתי, ואת הצורך להאשים, אבל וואו, אני עדיין פה, אני סה"כ בנאדם.

וזה שיש לי בסיס בטוח, בסיס תומך, לא אומר שכולם צריכים להיות מעורבים בו. אם אני נהנית, אני נהנית.

וכדי לא לצאת אגואיסטית, כמו שאתם חושבים לעצמכם, אז לא. זה לא שלא אכפת לי מכם, אכפת לי.

אבל כמה בנאדם אחד יכול לספוג? כמה עלבונות? הבלגתי לא פעם ולא פעמיים, כמה עוד אפשר?

אני לא באה בדרישות, אבל אני כן מבקשת, מתחננת, מה לא, שתעזבו אותי בשקט.

איכשהו, תמיד מסתכלים על מה שאני עושה בצורה שלילית, ולמה, כי טוב לי סוף סוף?

אני לא מבינה למה תמיד צריכים לסבך, אם מפריע לכם משהו, תבואו ותדברו ישיר, לא מאחורי הגב שלי, ולא לשחק אותה מסכנים, כי זה לא עובד. מי שצריך לדעת, יודע שאני תמיד מוכנה להקשיב, ורק אח"כ להאשים.

אז למה, למה אתם לא באים ומדברים אם מפריע לכם?

אין כזה דבר 'אושר מושלם', אני לא מצפה לו. אבל קצת, קצת פירגון. כי וואלה, בלי להתנשא, אני נותנת לכם אותו כמו שמגיע לכם, כל פעם מחדש, ומה איתי? לי לא מגיע, קצת?

שפשוט בא לכם לבכות, ממש להוציא את הכל?

יופי. זה מה שבא לי עכשיו.

לא יודעת אם יש לי סיבה לזה, או שאין, חלקכם יגידו שזה שוב סתם צומי, שיגידו, במילא אתם שמים זין.

התחושה הכללית שלי ממש רעה עכשיו, כואב לי הגרון, אני צרודה בטירוף, ומחר עוד שמים לי ריבועים למטה.

אני פשוט כ"כ צריכה כבר חופש. ושייגמר כבר החורף ואיתו ההרגשה המדכאת בכל מקום.

ההדרן אתמול, היה סבבה בסה"כ, הייתי עם ה-אנשים, אבל יצאתי ממנו עם הרגשה של 'היה טוב, לא הכי טוב'.

היה יכול להיות בהרבה יותר טוב, אבל בשורה התחתונה נהניתי, ואני מניחה שזה מה שחשוב.