"זה רק הלב שכואב לך, אל תדאגי, זה רק הלב.."

הכי מתאר את מה שאני מרגישה עכשיו.

בעצם, אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה.

לא רע לי, ולא טוב לי, אני נמצאת בין שני המצבים האלה כרגע.

ובלי קשר למצברוח, אני בלחץ כל הזמן ולחץ זה משהו שמשפיע עליי, מאוד.

אני מרגישה כל הזמן שבוחנים אותי, מסתכלים עליי, מנסים לראות כמה מהר אני נשברת, כמה מהר שוברים אותי.

ואז, ואז אני מנסה להראות שאני לא אחת שנשברת בקלות, שאני יובל האופטימית, השמחה, הזאתי שמתחרפנת כל חצי דקה, בקלות.

אבל בפנים? נשברתי ממזמן. נכון, אני צוחקת, צחוק אמיתי, ומחייכת, חיוך אמיתי, ושמחה, באמת, אבל..כאילו לא כמו פעם.

משהו חסר לי, כאילו חלל ענק בתוכי התרוקן.

אין לי מושג מה קורה איתי, אני רק יודעת, שאני מרגישה פיספוס ענק, ואין לי מושג למה.

בזמן האחרון, כבר אין לי שום תקוות, שום ציפיות, כלום.

אני יודעת שאני אקום בבוקר, אלך לבצפר, אדבר עם אנשים, אעשה מבחנים, בחנים, אגיש עבודות, אחזור הביתה, אעשה את הדברים הרגילים, החוגים שלי, אחזור שוב הביתה, וזהו בערך.

אני יודעת ששום דבר כבר לא יישתנה, זאת השיגרה שלי, ולצערי, אין לי כ"כ אפשרות לשנות אותה.

אני גמורה, עייפה בטירוף ונשבר לי מהשיגרה הזאת.

דאמ, אני בכלל לא יודעת מה הייתה המטרה של הפוסט הזה, אולי סתם לפרוק את מה שאני כבר לא אומרת, כי כבר אין כ"כ למי..

וראבק, עזבו אותי, פעם אחת תנו לי להיות הילדה המסכנה שמרגישה לבד טוב?

לכם תמיד מותר, תמיד, אז גם לי מותר לשם שינוי.

בתקווה לטוב יותר,

יובל.

"שלוש יריות ופתאום זה נגמר, עכשיו מדברים עליו בלשון עבר.

פתאום ההווה הופך לעבר, ומן העבר רק זיכרון נשאר."

מדהים לראות איך רצח של בן אדם, מצחיק כ"כ הרבה אנשים.

זה היה ברור שתצחקו, אבל מי היה מאמין שנגיע לכזה שפל, שמורים יצחקו, אנשים בוגרים שאמורים להוות דוגמא?

יהי זכרו ברוך.

אפילו שאני רואה אותך כל יום, אין לך מושג כמה אני מתגעגעת.

אני כ"כ אוהבת אותך, כ"כ.