אני לא יודעת מה עובר עליי.

החצי שנה האחרונה, שינתה אותי מהקצה אל הקצה.

השבט הפך להיות סוג של בית שני, ויחד איתו הכרתי אנשים שנהפכו לחברים מדהימים.

איו ספק שטוב לי שם, הכי טוב. שם אני פורקת הכל, שם אני מרשה לעצמי, כי טוב לי שם.

האנשים שהכרתי, אין, פשוט אין עליהם. לחשוב שאני מכירה אותם סה"כ חצי שנה, אבל מרגישה כאילו אנחנו מכירים כל החיים..

הי, אתם עושים לי טוב, אתם יודעים את זה?

בבצפר כבר לא כיף כמו פעם.

ההרגשה הדיכאונית שסוררת בכל פינה, מדכאת אותך, גורמת לך להסיר את החיוך מהפנים ולהרגיש אשם כל הזמן. כבר מזמן הבנתי מי באמת ראוי ליחס, לעזרה, לחיוך, לחיבוק, ומי סתם משקר לי, פוגע בי, מלכלך עליי,

אבל משחק אותה "חבר שלי". אז בסדר, את הלקחים שלי אני אפיק לבד, תודה.

טוב שיש לי את הקבוצה שלי, שנותנת לי גב. לא צריכה טובות, לא צריכה שתשחקו אותה, טוב לי בלעדיכם.

טוב לי בלי הרוע שלכם. כן, רוע.

אני מניחה שאפשר לסכם את התקופה האחרונה בארבע מילים-

לא יודעת מה איתי.

טוב לי, לא טוב לי, מצבי רוח, לחץ - לחץ - לחץ, פעולות, חברים, ריבים, סצנות, מה לא?

מקווה שדברים יתחילו להתבהר, ובאמת שיהיה טוב, טוב יותר.

שבת שלום,

יובל.