באמת, אם ניסיתם לשבור אותי, לדכא אותי, להרחיק אותי, תפסיקו לנסות, הצלחתם.

שבוע לחוץ במיוחד, אווירה נוראית אם יורשה לי, וכמובן שצומי בכל מקום.

למה ההרגשה שלי צריכה להיות חד צדדית? אין, כמה שאני לא אתן מעצמי, כמה שאני לא אשתדל,

כמה שאני לא אנסה להיות בסדר, אתם תדרכו ותשפילו, כמו תמיד בעצם.

אולי בעצם, אני צריכה להוריד ציפיות לאפס מוחלט.

כנראה שמחשבות חיוביות, נתינה, סבלנות, אהבה, שום דבר, פשוט שום דבר לא שווה את זה יותר.

כנראה העיוורון השתלט עליי, נעשיתי פשוט עיוורת. כנראה גם חירשת ובמקרים מסויימים גם אילמת.

לא ראיתי, לא רציתי לראות את מה שקרה מסביבי, העדפתי להתעלם, ככה היה טוב יותר.

לא שמעתי, העדפתי להיות "חירשת", לא לשמוע את הדברים הפוגעים האלה.

לא דיברתי, לא הייתי מסוגלת להגיב, המילים נשארו עמוק בפנים, כאילו לא יכולות לצאת.

כנראה שאין לי במה להתגאות, אני לא מוכשרת בכלום, אני לא נחמדה, לא חברה טובה, לא חכמה, לא נאמנה,

לא אחת שיכולה להקשיב, בטח ובטח לא אחת שיכולה לעזור, לא שום דבר, פשוט כלום. אני אפס, ממש ככה.

הצלחתם להרוס אותי. את מי אני אשתף כשרע לי? חוץ מבת אחת או שתיים, כולכם מעבירים עליי ביקרות, ולא באמת שם בשבילי כמו שאתם טורחים להגיד בכל פעם.

 איך זה, אני תמיד שם, תמיד, בכל מצב, אבל כשצריכים אתכם, רק ביקורת יש לכם, רק ביקורת.

באמת, אם זה מה שרציתם שאני ארגיש, וואלה, הצלחתם. שברתם אותי.

אני אוהבת אתכם כל כך, אז למה?