אני אגיד, כי אין לי בעיה.

אז ככה, אפילו שנראה שהכל בסדר, שהכל הסתדר, זה לא באמת ככה.

אני מבינה את הצורך החברתי, ואת הצורך להאשים, אבל וואו, אני עדיין פה, אני סה"כ בנאדם.

וזה שיש לי בסיס בטוח, בסיס תומך, לא אומר שכולם צריכים להיות מעורבים בו. אם אני נהנית, אני נהנית.

וכדי לא לצאת אגואיסטית, כמו שאתם חושבים לעצמכם, אז לא. זה לא שלא אכפת לי מכם, אכפת לי.

אבל כמה בנאדם אחד יכול לספוג? כמה עלבונות? הבלגתי לא פעם ולא פעמיים, כמה עוד אפשר?

אני לא באה בדרישות, אבל אני כן מבקשת, מתחננת, מה לא, שתעזבו אותי בשקט.

איכשהו, תמיד מסתכלים על מה שאני עושה בצורה שלילית, ולמה, כי טוב לי סוף סוף?

אני לא מבינה למה תמיד צריכים לסבך, אם מפריע לכם משהו, תבואו ותדברו ישיר, לא מאחורי הגב שלי, ולא לשחק אותה מסכנים, כי זה לא עובד. מי שצריך לדעת, יודע שאני תמיד מוכנה להקשיב, ורק אח"כ להאשים.

אז למה, למה אתם לא באים ומדברים אם מפריע לכם?

אין כזה דבר 'אושר מושלם', אני לא מצפה לו. אבל קצת, קצת פירגון. כי וואלה, בלי להתנשא, אני נותנת לכם אותו כמו שמגיע לכם, כל פעם מחדש, ומה איתי? לי לא מגיע, קצת?