אתמול הייתי בתאטרון בעוד חזרה רגילה, והייתה לנו משימה של להמציא דמות בודדת ולהמציא קטע בחיים של הדמות.
כל אחד המציא דמות וקטע, וחיברנו הכל לכדי הצגה קטנה...
כנראה שנכנסתי לדמות שלי יותר מידי (סבא שנשאר לבד ומשחק אם עצמו שחמט) כי הרי אני כרגע כותב את זה :)
ואז ישר קפץ לי לראש השיר של ביטלס ELEANOR RIGBY כי הרי הוא גם מספר על 2 אנשים בודדים...
נמאס לי מכל השטויות האלו
לאן אנחנו מתדרדרים?
אני נכנס לבלוג של בחורה בת 16, והיא כותבת סיפור בהמשכים, זה נראה ככה:
"רחל:אני לא יכולה ככה יותר, אני אוהבת אותך אבי
אבי:"שותק"
ואז נכנס דורון
דורון:איך את יכולה רחל, את הרי חברה שלי?"
וכו...
אני כבר מכיתה ג' הבנתי שלא ככה כותבים סיפורים, ככה כותבים תסריטים...
אז לא רק שהיא כותבת שטויות בנוסח של תסריט, אז גם המגיבים שלה מעודדים אותה להמשיך לכתוב שטויות...
האנשים האלה לא קוראים ספרים נורמאליים, כל העניין שלהם בחיים זאת כמות התגובות שהם מקבלים, הם מעודדים המונים של ילדים לעשות כמותם, והם מבזבזים שעות על צפייה במחשב, הריסת עיינים, וכתיבת שטויות במקום לעשות משהו שימושי בחיים שלהם.
איך בכלל הגענו למצב הזה?
מי מעודד אנשים לזה?
פאק איט, עזבו, נמעס לי לבזבז זמן על המפגרים האלה ><"
טוב, שיהיה לכם שבוע מצויין :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
