life goes on

כמו בכל שנה אני נזכרת בחיוך שלך,

היית החבר הטוב ביותר של אבא,

גרנו כמה פסיעות ממכם,

אני ומור היינו אוהבות ללכת אליכם,

וששמעתי שאתם מתחנתים כל כך שמחתי!

לא בגלל העובדה שהייתי אמורה להיות השושבניה,

אלא כי סוף סוף תתחתנו.

פסח הגיע,

אלכנו לסבא וסבתא שכפר סבא,

ערוץ שתיים דלק,

אבל היה על שקט,

כשהגענו לחמשת האחים,

סבא שלי מהר הגביר את החדשות,

זאת הייתי מהודת חרום,

היה פיגוע,

במלון שבנתניה,

אחד הפיגועים היותר גדולים בארץ.

כעבור כמה זמן עלה השם אבי

בתור זה שהרים את האקדח לכווין המחבל

ושניות אחדות לפני שירה המחל התפוצץ,

שתיי שולחות מהם,

אבא של גילי

ואחותה,

שהיו איתם בארוחת הסדר,

מתו.

גם אבי מת.

גילי לא היקלה,

בעוד שבועות ספורים הייתם אמורים להתחתן,

ועכשיו רק הזיכרון?

זהו??

לא יותר?

זה מה שהשארת, זכרון?

לא חשבת אולי לחכות יום נוסף.

הכנתי לגילי אלבום,

אלבום עם ציורים שציירתי לה,

גרנו אז בקידרון,

שחזרנו כבר לא חיכיתי שיגיע היום שאני ילך אליהם,

לא רציתי לראות בכי.

והיום אבי,

6 שנים עברו,

ועדין אני לא ישכח את החיוך שלך,

הסכמת למות,

בשביל שכל הסועדים יחיו,

מלפני שבוע-שבועיים

אבא הביא ספר מהבצע על 60 שנות מדינה

כמו בכל עשור,

דפדפתי,

ופתאום ראיתי את הסדר ההרוס,

את המראה הנוראי,

התחלתי לבכות,

כמו עכשיו.

למה כל האנשים הטובים צריכים ללכת?

למה היטלר לא מת קודם,

או אבו מאזן,

יגאל אמיר,

נשיא איראן

מכחישי השואה,

והרשימה נמשכת...

למה הם חיים?!

למה הטובים לא נשארים?

נועה,

אני איתך גם בימים הכי קשיים,

ואת יודעת  שאני פה בשבילך נכון?!?

ליאת.

-

מצאתי טקסט על אבי בשרדי הממשלה-

רשום שמה על כל פיגוע,

על גילי ומה שהרמט"ל אמר עליו-

אבי-לחצו כאן

דרך אגב בטייסת "דורסי הלילה-תל נוף"

חוץ משגרתי בתל נוף,

הוא הכיר שלי בבית ספר עוד,

מקיף ד',