זה עצוב,

כלכך עצוב.

אז היום בבצפר המורה סיפרה סיפורים.

ודיברו על כל מיני מקרים.

ילדים קטנים שמטפלת השאירה בחיים,

בן אדם שהתחבא במתבן,

ילדים שקפצו מרכבת.

סבתא.

הדמעות איימו להסגיר אותי.

היה לי כ"כ קשה.

בטקס-בכיתי.

והרבה.

וחשבתי לעצמי,

עוד שנתיים גם אני אעמוד שם,

אחרי טיסה לפולין,

אחרי המקום שבו נרצחו

כלכך הרבה אנשים.

כלכך הרבה יהודים,

עקב היותם יהודים.

כל היום חשבתי על סבתא שלי.

ואני חושבת שהגעתי להבנה,

שאם אני לא אנצל את הזמן שנותר

לא תהיה הזדמנות נוספת.

לשאול, לדבר, לחבק, לאהוב.

חזרתי בראש על מה שאני זוכרת מהיומן שלה.

התגעגעתי לחיבוק שלה.

ובכיתי לעצמי כמו ילדה קטנה..

"אני רוצה את סבתא."

__________________________________

לזכר המשפחה שלה,

לזכר המשפחה שלי,

לזכר 6 מיליון.

ולכבוד אלה שעוד נותרו בחיים.

לעולם לא אשכח.