אניה היתה בת 8 כשהילדים נגעו בה למרות רצונה - כל השמות בדויים, אגב. אחר כך, כשהיתה מלצרית, עזבה את מקום עבודתה בגלל מטריד שעקב אחריה. אניה לא צריכה גילויי רחמים.
אני חושבת שהייתי בכיתה ג', בדיוק החלמתי מאבעבועות רוח ואמא הרשתה לי לצאת לשחק עם ילדי השכונה.
היינו חבורה קטנה כזאת, אני הייתי הכי גדולה, בת 9 והכי שתקנית. אחי היה בן 7. היו עוד 3 ילדים, אחד בגילי, עומר, ושניים בני 8, רפאל ועליזה. רפאל היה מעין בריון, הוא החליט מה עושים ולאן הולכים, ומי שלא עשה מה שרצה חטף מכות.
בקצה השכונה היה גן שעשועים קטן, היינו יושבים שם הרבה, באותו אחר הצהריים ישבנו שם. אני לא זוכרת איך זה התחיל אבל כל אחד היה חייב לחשוף חלק גוף. התחלנו מהגב, כל אחד הרים את החולצה וחשף בפני השאר את גבו. אמרתי שהחלמתי לא מזמן מאבעבועות רוח ושעדיין יש לי פצעים ואינני רוצה להשתתף בשלב זה. ויתרו לי, אף אחד לא רצה לראות פצעים מגלידים. השלב הבא היה חשיפת הבטן והחזה, השתמשתי שוב באותו התירוץ ושוב נותרתי לבושה.
אז הגיע השלב בו מפשילים את המכנסיים ומראים לכולם את הישבן, עליזה דווקא נהנתה מזה וכולם הפליקו על אחוריה.
אני, השקטה והביישנית שוב התחמקתי בתירוץ שאימצתי לי אודות אבעבועות הרוח, אבל התירוץ הזה לא עזר לי בשלב הבא. רפאל הפשיל את מכנסיו והציג בפני כולם את איברו.
"תגעי". לא רציתי, אבל כל השאר כן נגעו. כל אחד בתורו עשה כמוהו עד שהגיע תורי; "אין אבעבועות רוח בפות, זה לא מגיע לשם" באמת לא היו ואני נאלצתי להוריד את המכנסיים והתחתונים.
"זה שאת לא רצית לגעת לא אומר שלנו אסור".
והייתי צריכה לסבול את ההרגשה של אצבעות שמטיילות עליי שם למטה.
בערך שנתיים אחר כך מישהו הצית את אותו גן השעשועים, בנו במקומו אחד חדש, לא דומה לישן. לפני שלוש שנים ישבתי שם עם חברים, וגם עומר הגיע לשם. בשקט, בלי שאף אחד ישמע הוא האשים אותי שאני סוטה ואמר שהוא זוכר מה עשיתי שם, באותו המקום.
עד היום אני לא אוהבת שנוגעים בי שם וכשהחבר שלי ניסה הפסקתי אותו, בלי לספר לו למה.
בשנה שעברה עבדתי במלצרות, יום אחד המסעדה הייתה ריקה יחסית אז הבוס שיחרר אותי שעתיים מוקדם יותר. ישבתי בתחנת האוטובוס וגבר, נראה לי שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים בערך, התיישב לידי. הוא שאל מה השעה, עניתי לו. הוא המשיך לשאול אותי שאלות, בת כמה אני, מאיפה אני, עניתי לו בחוסר רצון ובטון שהגדיש כמה אינני מעוניינת בשיחה. הוא אמר שהוא מחכה לאוטובוס מספר 2.
כשהגיע קו 1 עליתי והתיישבתי באחד המקומות, פתאום אותו גבר עלה ולמרות שהאוטובוס היה כמעט ריק הוא התיישב לידי, ממשיך את השיחה שלא הייתה שם מעולם.
לאחר כמה דקות של נסיעה הוא הניח את ידו עליי, ביקשתי שיוריד אותה, כשהוא לא עשה כך עזרתי לו להוריד את ידו ממני. הוא ביקש את מספר הפלאפון שלי, אמרתי שאינני מוסרת אותו, אז הוא כתב את המספר שלו בזיכרון של הפלאפון שלי, ביקש שאתקשר אליו. אמרתי שיש לי חבר ושאני לא מעוניינת בקשר איתו. הוא לא התייחס וניסה לחבק אותי, ביקשתי שלא יגע בי אבל לא נראה שאי הנוחות שלי מזיזה לו.
ניסיתי להוריד את ידיו ממני אבל הוא החזיר אותן לאותה נקודה עליי. האוטובוס היה במרחק שתי תחנות מהבית שלי; "כאן אני יורדת" קמתי.
"את יורדת?" הוא לא התכוון לירידה מהאוטובוס.
קפצתי מהאוטובוס עוד לפני שהוא הספיק לעצור ומחקתי את המספר שלו.
למחרת לא הגעתי לעבודה, הרי הוא יודע באיזה מסעדה אני עובדת. הפסקתי להגיע לעבודה גם בימים אחר כך ועד היום לא חזרתי לעבודה שם למרות שאהבתי את העבודה והשכר היה טוב. בערך חודש אחרי התקרית לא יצאתי מהבית כי פחדתי להיתקל בו בעיר ואני מקפידה להתרחק מגברים שמתחילים איתי ברחוב.
לסיפורים (לא לשכוח ניק):
mybodyster@gmail.com
בבלוג זה
בכל הבלוגים
