הרופא של אוליב הכריח אותה להתפשט ולהבדק כשהיתה בת 14, פחות או יותר. בכוח.
האירוע שקרה לי התרחש כשהייתי בת 14 או 15 בערך, לא זוכרת את הגיל המדוייק. אולי הייתי קטנה יותר. כשהייתי ילדה נמצא שאני סובלת (בלי ממש לסבול) מתופעה הנקראת "רשרוש בלב". עד היום, ואני כבר אישה על סף השלושים, אני לא יודעת בדיוק מה זה אומר, ולא משום שאני בורה ושטחית, אלא משום שכל העניין, כל מה שקרה סביב המקרה שאני עומדת לספר עליו, הודחק ככל האפשר. אם חשבתי עליו – הרי זה לעתים רחוקות בלבד. בקיצור, מדובר באירוע לא טראומטי שכמעט נשכח. אבל בשעתו, כלומר, בזמן שהדברים קרו ועוד חודשים רבים אחרי, הוא נתפס כחוויה משפילה ומאיימת.
הייתי בת 13-14-15, נערה ביישנית ונבוכה שרק החלה להתפתח. הייתי צריכה ללכת לבדיקה שגרתית אצל רופא בקשר לבעיה הרפואית שהיתה לי. הבדיקה היתה כרוכה בהסרת הבגדים העליונים. מכיוון שהייתי ילדה ביישנית וגם נורא מתוסבכת, לא הסכמתי להתפשט. במקרה כזה, נדמה לי, כל רופא בר-דעת היה אומר: "לא רוצה – לא צריך". הרי הבדיקה היא לטובתי. מדובר בבריאות שלי, ואני כבר מבוגרת מספיק כדי להחליט אם אני מוכנה לבצע אותה או לא. בכל מקרה, אי אפשר לחייב אותי בכוח להיבדק. זה גם לא עניין של חיים או מוות. בסך הכל בדיקה שגרתית. אמרתי שאני לא רוצה להתפשט. מה יש? שיבדוק אותי מתחת לבגדים. לא רציתי שיראה אותי ערומה (מתוסבכת כבר אמרתי?).
הרופא ממש התעצבן. הוא ניסה לקלף ממני את החולצה. בסופו של דבר, אני לא זוכרת אם הורדתי אותה בעצמי או שהוא עשה זאת. אני זוכרת שהתנהל איזה מאבק, כשהוא מנסה לגעת בי, ואני מנסה להתגונן. אני זוכרת שהוא אמר, "מסכן החבר שלך", אף על פי שלא היה לי אז חבר (נראה לי עכשיו שהייתי בת פחות מ-14). המאבק הזה הלך ונעשה קצת אלים, הוא מנסה "לבדוק" אותי (ייתכן שבאמת בדק, אבל אני לא תפסתי את זה ככה), ואני מגוננת על גופי בזרועותיי. התחלתי להיכנס לפאניקה ולבכות: אני מתגוננת והוא, בכוח, תוך כדי גידופים ושידולים, מנסה לבדוק אותי (עם או בלי מרכאות). לבסוף ההיסטריה שלי הגיעה לשיא כזה שהוא העיף לי סטירה. באותו רגע השתתקתי. הבכי ההיסטרי שלי הפך ליבבות חלושות. הסטירה פשוט שיתקה אותי לגמרי. שכבתי שם רועדת כמו שלא רעדתי בחיים, והנחתי לו "לבצע את זממו", כלומר, בסך הכל, לבדוק אותי כמו שרופא בודק פציינט. אני לא יודעת עד היום אם הסיפור הזה משעשע בגלל ההתנהגות הדרמטית והלא-פרופורציונאלית שלי, או שיש בו גם פן בלתי תקין מצד הרופא. נראה לי שגם וגם. כשהוא סיים, הוא אמר לי, כאילו לא קרה דבר, שהרשרוש נעלם, כלומר, שאני בריאה לחלוטין (לפחות פיזית, אם לא נפשית \: ).
קשה לי להבין איך הצלחתי לזכור את דבריו כי החוויה הזו היתה כל כך מזעזעת, שנמלטתי מן המרפאה כל עוד נפשי בי, רעדתי כל הדרך הביתה, באוטובוס, וזו היתה חתיכת נסיעה, משתנקת מיבבות. הגעתי הביתה ורציתי להיעלם, למות. הגפתי את כל התריסים (היה יום), ונכנסתי מתחת לשמיכה, וסירבתי לצאת עד הערב. ההורים שלי לא הבינו בכלל במה העניין והתרגזו נורא כשסרבתי לאכול (עוד אחד מהשיגעונות של אוליב המטורפת הזאת, את אמא שלי דברים כאלה היו מכניסים לחמת זעם אלימה ממש – אבל זה כבר נושא ל"סיפור" אחר). זה היה זכרון איום לימים הבאים, ולא עזב אותי במשך כמה חודשים.
היום, כל כך הרבה זמן אחרי, אני כבר לא חושבת על זה. אני לא תופסת את החוויה הזו כטראומה, ואני חושבת שגם יחסית לסיפורי אונס של ממש, בוודאי לא היה כאן מתכון לטראומה. זו אני שהקצנתי את הדברים – הכל היה בראש שלי. מצד אחר, התגובה של הרופא בוודאי לא היתה אתית וראויה. כפי שאת רואה, אני מסוגלת כיום, וכבר זמן רב, להתייחס לסיפור הזה בצורה הכי הגיונית שאפשר, כמעט כאילו זה קרה למישהי אחרת. אבל במבט "מבפנים", תוך כדי היזכרות בחוויה שלי, האימה והגועל וההשפלה שבים ועולים. לא כטראומה, אבל כזכרון לא נעים. אלה לא דברים שצריכים לקרות. הבעלות שלי על גופי צריכה להיות מובנת מאליה. למרות התגובה ההיסטרית שלי, ההתנהגות של הרופא היתה מוטעית ולא ראויה. עצוב לחשוב שכך נראה שיקול הדעת של רופא שמטפל בחולי לב (מן הסתם גם כאלה שהבעיות שלהם היו חמורות בהרבה משלי).
לסיפורים (בבקשה לא לשכוח ניק):
mybodyster@gmail.com
בבלוג זה
בכל הבלוגים
