mybody

זהירות - אולי טריגר!!!!

ליה בת ה-18 עברה לפני שלוש שנים תקיפה מינית אלימה כשניסתה לקצר דרך חורשה חשוכה ביישובה. לא, היא לא נכנסה ל"סטטיסטיקה הרשמית".  

זה קרה לפני 3 שנים, כשהייתי בכיתה ט'. הייתי אצל ידיד שלי ובדרך הביתה עברתי דרך שביל מתפתל, שמצד אחד שלו יש חורשה קטנה ומהצד השני כביש ראשי. במבט לאחור אני חושבת שזה היה טיפשי מצדי ללכת שם לבד, בחושך ליד החורשה, אבל אני גרה בעיר קטנה ושקטה בה כולם מכירים את כולם ויודעים הכל. אני מניחה שפשוט הרגשתי בטוחה באותו הרגע.

הלכתי בשביל ושמעתי רשרוש מאחורי. הסתובבתי והרגשתי חבטה אדירה בראש. שהכרתי חזרה אלי, הייתי בלב החורשה הקטנה והחשוכה ומישהו ישב עלי. הוא קרע לי את החולצה והתעסק עם כפתורי הג'ינס שלי. הראש שלי הלם בצורה נוראית, הכל כאב לי אבל ידעתי שאסור לי להיות חלק מהסטטיסטיקה. התחלתי להרביץ חזק, לבעוט. אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות. על כל בעיטה שהבאתי לו חטפתי סטירה, על כל נשיכה הוא הטיח את הראש שלי ברצפה. הוא הצליח לפתוח את הג'ינס, לדחוף אצבעות. למרות החושך המוחלט ששרר שם, הרגשתי איך הוא לוקח את הזין שלו ומנסה להכניס לי אותו לפה. המשכתי להתנגד. אני חושבת שנמאס לו להאבק והוא פשוט קם והלך. העניין נמשך בערך שעה, אולי קצת יותר. חציתי את החורשה בריצה ורצתי עד שהגעתי הביתה.

כשהדלקתי את האור בבנין נחרדתי. היה לי פצע גדול ושותת דם במצח (כנראה מהחבטה). החולצה קרועה, כך גם התחתונים ואני כולי מלאה חבטות, שריטות וחתכים. נכנסת הביתה. אמא שלי ואחותי הגדולה ראו אותי. בלי לומר מילה הלכתי להתקלח. התקלחתי שלוש שעות וחצי. התקלחתי במים קפואים, עד שהיה אור בחוץ. כשיצאתי, חבר שלי אחותי - שוטר במקצועו - לקח אקדח ושאל אותי איפה הייתי. עניתי לו ואמרתי לו שלא יעשה שום דבר שהוא יתחרט עליו.

בסוף הוא לא הלך. לא הלכתי למשטרה, אולי כי לא היו לי הכוחות הפנימיים להתמודד עם זה, מה גם שהיה חושך וחוץ מריח של אלכוהול ומבנה גוף אני לא יכולה לעזור.

בהמשך פיתחתי סוג של דכאון והמון שנאה עצמית.

בסוף לימדתי את עצמי שהכי חשוב הוא לא להסתכל אחורה ולהגיד "מה היה קורה אילו": זה לא היה קורה אם לא הייתי הולכת דרך השביל, זה לא היה קורה אם הייתי מקדימה בחצי שעה. יש אלף ואחת סיבות בהן המעשה לא היה קורה, אבל שום דבר שיכולתי לעשות נגד זה. רק אחרי שנתיים הצלחתי לעבור ליד המקום הזה וגם אז בכיתי כמו ילדה קטנה.

לדבר על כך זה העינוי העצמי הכי גדול שקיים.

אל תעשו את זה לעצמכם.

(מאז אני לא יוצאת מהבית בלי גז מדמיע).

תודה ליה.

מייל לסיפוריכם וסיפוריכן, לא לשכוח ניק אהוב:

mybodyster@gmail.com