זהירות - טריגר!!!! אנונימית חוותה גילוי עריות עם אחיה הגדול, כשהיתה בת 6-7.
אני מעדיפה להישאר אנונימית, כי אני אדם גאה, אפילו גאה מדי, והסיפור הזה גורם לי להרגיש נכה, נחותה ומושפלת. לא בגלל הפגיעה המינית עצמה, אלא בגלל ההשלכות הנפשיות והפיזיולוגיות שלה.
כשהייתי נערה חלמתי על הילדות שלי, כמה קטעים. עד אז לא זכרתי כלום, היה לי חור בזכרון. אבל מה שחלמתי היה בפרטי פרטים. בחלום הייתי בערך בת 6, לפי חישובים מאוחרים ולא מדויקים. אחי הגדול ואני היינו ערומים על מיטת ההורים, לבד בבית, צהריים. חוברת פורנו, גבר לבן ואשה שחורה בתמונות. ואנחנו מחקים אותם בדיוק.
החלום לא הרפה ממני מאז, וכל פעם השתנה קצת. חלום נוסף לחלום ואינפורמציה הלכה והצטברה. פעם השמיכה מתחלפת, פעם החוברת לא נמצאת, והפעם ההיא - הכי מפחידה - שהיה רעש של מפתח בדלת, מישהו מההורים חזר מוקדם מהעבודה, ואני ברחתי במהירות לחדר והתלבשתי. ידעתי שעשיתי משהו רע, למרות שלא ידעתי לתת לזה שם. בהתחלה לא ידעתי אם כל זה הוא חלום או מציאות. אחרי לא מעט התייעצויות הבנתי שזו המציאות, ושהיא כנראה לא הייתה חד-פעמית, אלא נמשכה תקופה. לפי פיסות של זכרונות, כנראה בערך שנה. הבנתי, אבל עדיין לא הפנמתי.
אני זוכרת במעומעם איך הרגשתי. לא פחדתי ולא כעסתי, וגם לא הבעתי התנגדות, אפילו מינימלית. להיפך, אני נזכרת היום בחלחלה איך ילדה בת 6 הרגישה שהיא חייבת לזייף הנאה וסקרנות. הרגשתי כמו חובה, כמו מטלה שצריך לעשות כל יום בצהריים כשחוזרים מבי"ס, כמו שיעורים, נאחס כזה. היחסים בינינו תמיד היו בעייתיים. כילדה הייתי מכשפה, וכשנולדתי גזלתי את כל תשומת הלב. הוא גדל להיות בעייתי, וזה היה העונש שלי שהייתי צריכה לשאת בגבורה. נקמה של ילד קטן באחותו. היום אני לא כועסת עליו, אלא על אמא ואבא, שלא יודעים על כך עד היום. כמות הפעמים שטפטפו לי שהייתי ילדה שטן ואשמה בהתדרדרות שלו הייתה פשוט היסטרית. ואיך לעזאזל אפשר להיות עד כדי כך קרייריסטים, שילדה בת 6 מצליחה לשקר לכם במשך שנה שלמה, יום יום, ואתם אפילו לא שמים לב שמשהו לא בסדר? אף אחד הוא לא שקרן עד כדי כך מוצלח, בטח כשהוא בכלל לא מבין למה הוא צריך לשקר ומה יש כאן להסתיר.
כשהחלומות הפכו למציאות התגברתי נורא בקלות, עדיין נפגשנו כולנו כל הזמן, דיברנו, היינו בקשרים חמים. למשפחה עד היום לא אמרתי כלום. לכל שאר העולם - בטח, כל הזמן, בקלילות ובהומור. חזקה נורא, זה אפילו לא השאיר בי שריטה. זה מה שחשבתי וזה מה שאחרים חשבו. אפילו כעסתי על חולשותן של נפגעות גילוי עריות אחרות, שמוציאות לנו שם רע של היסטריה ובכיינות, עד כדי כך הייתי אטומה לעצמי.
הבועה התפוצצה כשהיה לי חבר, בגיל 17. ניסינו לשכב, בפעם הראשונה שלי אחרי גיל 6-7. היה לי כואב נורא וראיתי תמונות איומות מהעבר. בכיתי וצרחתי כמו מוכה, והוא נבהל. אחר כך התחילה מסכת הביקור אצל גניקולוגים. הדיאגנוזה היתה כפולה: מצד אחד היתה לי בעיה של עצבים בנרתיק שנגרמה מנזק בילדות (כן, הנזק הזה). מצד שני היה גם וגיניזמוס, מחלה של כאבים איומים בחדירה, אופיינית לנפגעות אונס וטראומות אחרות. לא הצלחתי לעשות סקס. פיציתי על כך במיומנויות מיניות אחרות, אבל חדירה היתה מחוץ לתחום.
הייתי נשואה כמה שנים, וביניהן שכבתי עם בעלי רק פעם אחת, חודשיים אחרי שהכרנו. המחשבה על סקס היתה קשה מנשוא - התערובת של הכאב הבלתי נסבל, חוסר היכולת לתת אמון באהוב, רגשי האשם, ומעל הכל התחושה האיומה של נכות והשפלה, של אשה סוג ד' - בכל אלה אני נאבקת כל יום, כל שעה. אני כבר אשה בוגרת, עצמאית, מנוסה. מבחוץ אני משדרת בטחון. מבפנים - שבר כלי. אשה בלתי ניתנת לחדירה, אולי לנצח. הייתי מעדיפה להיות עיוורת, חירשת, כל נכות אחרת, רק לא זאת שבגללה כל גבר שאני אוהבת נאלץ לסבול כשהוא בוחר לחיות איתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
