צ'ילי העלתה את סיפורה בבלוגה, על רופא השיניים שהרדים אותה ושחרר את עצמו לחופשי.
סטייה של רופא שיניים
דיברתי עם אמא שלי בערב, היא סיפרה על זוג שהיא הכירה בחתונה אתמול, שניהם צמד של רופאי- שיניים. "אני זוכרת שהפעם האחרונה שהלכת לרופא שיניים היה לפני שעזבת את הארץ לפני שנתיים, ביקרת מאז אצל רופא שיניים?"
"כן אמא, חורף שעבר בארצות הברית"
"טוב, אם תרצי רופא שיניים אז תגידי לי כי הם ממש נחמדים (... בירבורים של שעה) כי אנחנו (אבא ואני) הולכים לדר' נ' ואני יודעת שאת לא רוצה ללכת אליו. אז חשבתי שאם את רוצה רופא/ת שיניים הם ממש נחמדים"
דר' נ' שלהם, אם הם רק היו יודעים.
הבטן שלי כואבת מלחשוב על זה. כמעט ששכחתי, עבר כל כך הרבה זמן מאז והדחקתי את זה לגמריי.
הייתי כבת ארבע עשרה, ילדה טובה ותמימה, אני זוכרת אפילו מה לבשתי. (חולצה אדומה טריקו -מפוספס שרוולי 3/4 וחצאית ג'ינס אולפנסטית ארוכה). הוא נראה נורמלי לגמרי, גבר חייכן, חובש כיפה סרוגה. על הקיר במשרד שלו היו תמונות של אישתו והילדים. לא יודעת אם האסיסטנטית לא הגיעה דוקא באותו היום או שאף פעם לא עבדה איתו אחת, אבל הייתי שם איתו במרפאה הפרטית שלו לבד.
אף פעם לא היו לי סתימות עד שהגעתי אליו. באותו היום הוא מצא לי סתימונת קטנטונת ואמר לי שיש לו תור בשבילי אחר הצהריים ועלי לחזור אליו אז כדי לבצע את הסתימה. לפני שעזבתי הוא הראה לי מברשת מיוחדת שעלי לקנות והסביר והדגים על הפה שלי איך להשתמש איתה במשך דקות ארוכות. הוא בן אדם מאוד חייכן וסבלני, חשבתי שהוא פשוט נחמד אלי.
חזרתי בצהריים, קצת לחוצה בגלל הסתימה שאני הולכת לעבור. הסברתי לו שאני קצת מפחדת מהזריקה והסתימה. "אל תדאגי, תעצמי עיניים, תירגעי" הוא הוריד את הכיסא למצב מאוזן והחל לטפל בי, כשעיניי עצומות. הוא ישב עם הכיסא שלו מימין לראשי.
פתאום הרגשתי משהו חם ורך על אוזני הימנית, זזתי מעט והתחלתי לחשוד שמשהו שלא אמור להיות שם נמצא שם. מיצמצתי קצת בעיניי, לא יודעת אם לפקוח, "תרגעי ותעצמי עיניים" הוא אמר שוב. פחדתי לפקוח את עיניי, שלא יקרה משהו יותר חמור, בדמיוני הוא כבר אנס אותי. פחדתי שאני מדמיינת. לא היו לי אחים. ולא נעים... הייתי ילדה תמימה שלא ראתה בחיים איבר של גברים גדולים. לא ידעתי אם "זה" אמור להיות חם. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שרק כעבור שנים אדע אם זה באמת היה מה שחשבתי שזה היה.
הוא המשיך לטפל בשיניי. אני ממשיכה לעצום עיניי בדבקות, פוחדת לפתוח אותם, פוחדת לדעת מה באמת מתרחש, מחכה שהסיוט יעבור. כשניסיתי להטות את ראשי שמאלה באיטיות, הרגשתי אותו אפילו מניח את "זה" מעל האוזן שלי...
עברתי דילמות עם עצמי לאורך כל הטיפול אם לפתוח את העיניים בפתאומיות ולבדוק מה זה. הפחד מהלא נודע התגבר עליי. חיכיתי רק שזה יעבור, אפילו הסתימה לא הזיזה לי כלל. (לפחות היה לי מסיח?!) נדמה לי שניסיתי "במקרה" להזיז את היד שלי בכיוון ולהוריד אותו, אבל אני לא בטוחה. כנראה שזה מה שאני משכנעת את עצמי כיום שניסיתי לעשות משהו כדי להתנגד. לקראת סוף הטיפול הדבר הזה זז לעבר הלחי שלי. ואני, רק חיכיתי... חיכיתי שייסים כבר... כשיצאתי מדלת המרפאה שלו, שמתי את הזיכרונות האלה בקופסא מיוחדת במוח והדחקתי אותם לגמרי.
למותר לציין שאף פעם לא העזתי לחזור אליו, זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שלי אצלו.
הוריי ואחיותיי הנשואות המשיכו לבוא אליו. אף פעם לא סיפרתי להן מה קרה. פעם הייתי עם אחותי באזור המרפאה שלו עם הילדים שלה ונאלצתי להגרר אחריה עם הילדים לקבוע אצלו תור בשבילה. פניו אורו כשהוא ראה אותי. הייתי כבר כבת 17, מפותחת ומודעת לנשיות שלי. הוא בירבר איתי ואני רק חיכיתי לברוח... רק אז כשהייתי אצלו שוב, נדמה לי שנזכרתי שוב מה קרה. עד אז הדחקתי את זה לגמרי, כאילו זה לא התרחש.
היום אמא שלי הזכירה לי דברים שכמעט הספקתי לשכוח (והייתי מעדיפה לשכוח) בגלל שם של רופא שיניים אחד. בעעע.
תודה, צ'ילי.
המשכנה - לכאן:
mybodyster@gmail.com
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
