mybody

The Ice Queen שלחה שני סיפורים. הראשון מהילדות, השני - מהצבא.  

סיפור ילדות

כשהייתי בכיתה ד' ישבתי עם עוד שתי חברות אחרי הלימודים בחצר בית הספר, ישבנו וכתבנו שיר זימה הכולל מילים גסות של ילדות בכיתה ד', על ילדה אחרת בכיתה שכנראה באותו זמן הייתה קורבן העצבים שלנו. אני זוכרת אותנו כותבות את השיר וצוחקות.

היינו היחידות באותה חצר צדדית כל שאר הילדים והמורים היו בכיתות מאחר וההפסקה נגמרה. בזמן שאנחנו מחברות שירי שטנה קטנים, הופיע בחור בשער הצדדי של בית הספר כעשרה סנטימטרים מאיתנו, הוא לא דיבר ורק לאחר כמה דקות הבחנו בו עומד בשער. הוא עמד שם, ושפשף את איבר המין שלו מבעד ואחר כך מחוץ לתחתונים. אני רק זוכרת שהיינו מאד נבוכות ולא ידענו בדיוק מה לעשות עם הסיטואציה הזו. בשלב מסוים החברות שלי החליטו ללכת הביתה – הן הלכו מהשער האחורי, אני לעומת זאת יכולתי לצאת לכיוון הבית מהשער של החצר הצדדית בו בפתחו עמד הבחור, או לעשות עיקוף קל של דקה וחצי ולצאת מהשער הראשי.

אני בחרת ללכת מהר מהשער בו עמד הבחור... הוא עמד בפתח כשיד אחת תופסת את מסגרת השער ואני בחרתי לעבור ממש מתחת לאותה יד... למזלי דבר לא קרה לי. עברתי את השער והוא אפילו לא פנה אלי.

במשך שנים לא זכרתי את הסיפור הזה, אני לא זוכרת מה היה הטריגר אבל רק בסביבות גיל 22 עלה בי הזיכרון. אני לא ממש זוכרת הרבה מאותו בחור או אירוע, אין לי שום זיכרון של איבר המין שלו, או של האקט עצמו. הדבר שאני הכי זוכרת הוא תחתונים אדומים... אלוהים יודע למה זה מה שנחרט אצלי בראש אבל אני רק זוכרת שהיו לו תחתונים אדומים (הדברים שמעסיקים ילדה בכיתה ד').

הרבה זמן (עד היום) התביישתי בעצלנות שלי ובבחירה התמימה והמטופשת הזו שלי לעבור "תחת ידיו".

והתחושה השניה שזכורה לי מאותו אירוע הוא הקישור שעשיתי בראש בין אותו שיר זימה שכתבתנו לאקט "שנפל בחלקינו" כאילו עשינו דבר מאד רע ואנו נענשות על כך באותה המטבע (מיניות)

אני לא זוכרת את האירוע כטראומטי, משום מה אני זוכרת שקצת ריחמתי עליו וגם הרבה שנים לא זכרתי את קיומו בהיסטוריה שלי. אבל היום שאני חושבת על זה מנקודת מבט של אדם מבוגר, יש בסיטואציה הזו המון דברים שמפתיעים אותי. אם הזיכרון המתעתע שלי, אם השכחה של שנים כה רבות והעלאת הזיכרון מחדש ואם הקישורים שעשיתי בתור ילדה על חטא ועונש והמקום של מין גסויות או הטרדה מינית.

סיפור צבא/ משרד הביטחון

בכל מקרה לאחר שנים שהייתי בצבא נתקלתי בדבר שהפריע לי הרבה יותר, כשהגעתי ללשכה החדשה ששירתתי בה (לשכה משפטית!) היה מנהג בו כל החיילות בבוקר היו עוברות בחדר של אחד מעורכי הדין ונותנות לו נשיקה על הלחי (גבר באמצע שנות הארבעים לחייו). אני שנרתעת ממגע פיזי עם אנשים מלבד היקרים לי ביותר, לא כל כך ידעתי איך להתמודד עם המצב. אבל במשך חודשיים שלושה פעלתי כנוהג המקום. אותו עורך דין נחשב הנחמד ביותר לחיילות ולא עמד לי כוחי לצאת כנגד באקסיומה הזו (יש לציין שחלקן אף היו מחבקות אותו יושבות על בירכיו וכדומה). למרות שזו לשכה משפטית אף אחד מעורכי הדין לא חשב להעיר על התופעה... רק עורך דין אחד נחלץ לעזרתי ושאל אותי אם זה דבר שאני באמת עושה מרצון, אמרתי שלא ממש אבל זה הנוהג, הוא פתח את עיני להבין שאפשר גם אחרת ואת הידיעה שאם אצא נגד הנוהג הזה הוא יתמוך בי לאחר מעשה. ההתנהגות החדשה שלי לא עברה בשקט היה נדמה שהכרזתי מרד על אותו עורך דין מנשק, אבל העורך דין השני עמד לצידי ויכולתי להגיע בבוקר בלי להתנשק עם אף אחד מאותו רגע.

כעסתי על עצמי זמן רב אחר כך שלא עשיתי את זה מלכתחילה... שאני עמדתי במקום בו עורך דין אחר צריך לשאול אותי מה פתאום אני מנשקת את אותו גבר כל בוקר ואני עומדת מולו עם תשובה מפגרת כמו – כולן כך.