סיפור מבאס לאללה של ג'לי תות. בקצרה מאד, רק בשביל המתעצלות: הבוס הסקסיסטי שלה היה מספיק חצוף בשביל לדרוש ממנה להפסיק "להפריע לכל הגברים במשרד להתרכז". ברור, זה ממש מפריע להתרכז כשיש גם בחורה בחדר (חיוך מריר על פני). תקראו את זה, תשקיעו - לי זה הזכיר נשכחות:
עוד סטטיסטיקה
זה קרה במקום העבודה הקודם שלי. הסמנכ"ל , גבר בסוף שנות ה-30 שלו, נשוי עם 2 ילדים ואחד בדרך, התגלה כבר מההתחלה כמטרידן. היה בו משהו "קריפי" כזה, תמיד היה מתגנב מאחורי בשקט ובוהה בי דקות ארוכות עד שהייתי מרגישה את הדקירה ההיא בעורף ומסתובבת. תמיד היו לו הערות "גבוליות", כגון: "את נראית ממש טוב היום", "איך זה יכול להיות שאין לך חבר" ועוד שלל פנינים. כשהיה חוזר מפגישות מחוץ למשרד תמיד טרח לציין כמה כוסיות יש בחברה הזאת והזאת. ניסיתי להתעלם, אבל זה היה קשה.
כשחזרתי מחופשה בלונדון, התעניין עם "ביליתי" שם עם גברים. כשהבהרתי שהייתי שם עם אמא שלי, הוא אמר: " נו, ואמא שלך לא בעניין?". בקיצור, מגעיל מגעיל מגעיל.
יום אחד שאל: "יש לך כמה דקות בשבילי? אני צריך להגיד לך משהו". במהלך אותו היום הייתי קצת עסוקה, אבל בערך חצי שעה לפני שהלכתי הביתה הוא ביקש שוב שאכנס אליו למשרד. לא היתה לי ברירה, אז נכנסתי. "תסגרי בבקשה את הדלת", אמר. בשלב הזה נלחצתי. הייתי בטוחה שהוא רוצה לבקש ממני משהו בענייני עבודה, אבל עכשיו כבר היה די ברור שלא בזה מדובר. אח"כ הוא ביקש ממני לשבת. לצערי הרב אני לא זוכרת בדיוק מה אמר בתחילת השיחה, אבל זה היה משהו בסגנון "תבטיחי לי שתיקחי את הדברים ברוח טובה, את יודעת שאני לטובתך". הייתי ממש מבולבלת. מה הוא רוצה ממני? מה אני צריכה לקחת ברוח טובה? "אני צריכה לדאוג?" תהיתי. "לא, אין לך מה לדאוג. הכל יהיה בסדר ואת תראי שבסוף השיחה אנחנו אפילו נתחבק".
ואז זה התחיל. "רציתי לבקש ממך לא לבוא יותר עם בגדים חושפניים למשרד. את מפריעה כאן לכל הגברים להתרכז".
הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן. על מה הוא מדבר??? בגדים חושפניים? אני??? אפילו הגופיות הכי קלילות שלי, שלעולם לא אעז ללבוש למשרד, הן יחסית סגורות. וחוץ מזה: כל הגברים במשרד??? מדובר על חברה קטנה, שכוללת 6 גברים שאחד מהם הוא המנכ"ל. אמרתי לו בקול רועד שאני די מופתעת, כי עד כמה שידוע לי אני לא מתלבשת באופן פרובוקטיבי, והוא ענה: "כן, כבר כמה פעמים פנו אלי אנשים שהגיעו לפה לפגישות ואמרו לי – מי זאת ההיא שיושבת בכניסה עם כל הציצי שלה בחוץ?" ציצי. הוא השתמש במילה ציצי, ועוד התכוון לציצי שלי. חשבתי שאני הולכת להקיא. כל הציצי שלי בחוץ??? אלוהים, האם אני חיה ביקום מקביל??? רציתי להתאדות. רק רציתי לעוף משם. "בסדר", עניתי בשקט. "ממחר אני אבוא עם גולף".
החלאה, שאינו נטול חוש הומור, מייד קלט את הציניות ואמר: "לא צריך להגזים, כן? סך-הכל אנחנו נהנים פה". אנחנו? נהנים??? מה אני, מופע ארוטי? הבחילה גאתה בי. מלמלתי הבטחה למתן את לבושי הלא-צנוע לאלתר, ונמלטתי מהחדר. האידיוט עוד הספיק לקרוא אחרי: "אז אני מבין שאין סיכוי לחיבוק".
כל הדרך הביתה בכיתי. תחושת גועל הציפה אותי, אבל למרבה הצער נגעלתי מעצמי. הרגשתי שאני השרמוטה הגדולה ביותר בעולם. בבית הפכתי את כל ארון הבגדים, ולפתע היה נדמה לי שאכן יש לי מלתחה של רקדנית מועדונים. כל החולצות נראו לי פתאום צמודות מדי, המחשופים גדולים מדי, הבד דק מדי. החזה שלי, שעד אז חייתי בשלום עם גודלו הממוצע, נראה לי לפתע עצום. מעין חבילה ענקית שנדבקה אלי ואין לי יכולת להיפטר ממנה. הרגשתי שכולם בוהים בו, כל הזמן. הישות שלי נמחקה והפכתי לזוג שדיים מעוטרים במחשוף. דמיינתי את כל הגברים במשרד מתכנסים לישיבת חירום בנושא הציצי שלי.
לא עזר כמה הרגיעו אותי האנשים סביבי שהוא הדפוק פה, שהוא סוטה, שאני מתלבשת בצורה מכובדת ושאין סיכוי שהוא הביע דעה של מישהו אחר חוץ מעצמו.
הכי עצוב לי שלא התפטרתי. הייתי צריכה להתחפף משם, אבל במקום נתתי לבושה להשתלט עלי, לא פציתי פה, לא התלוננתי, והמשכתי לבוא יום יום למשרד שפופה ועצובה, מתעטפת בז'קט גם כשחם. יום יום סבלתי את הערותיו המבחילות, שעתה הגעילו אותי פי אלף.
אחרי חודש פיטרו אותי.
תודה ג'לי תות. היטבת לתאר את הסיטואציה החמקמקה הזאת - הכל כאילו נורמטיבי, שום דבר שנשמע כמו הצעה מפורשת, הכל כאילו לא פוגע, אבל הכל גם משדר פולשנות גסה, מכוערת. פשוט גועל נפש, נורא לעבוד במשרד כזה. נדמה לי שהתופעה הזאת הרבה יותר שכיחה ממה שחושבים. מאחלת לך שלעולם לא תיתקלי עוד בטיפוסים כאלה, במשרדים כאלה, בסיטואציות כאלה. אבל אל (!) תאשימי את עצמך על שתיקתך - זאת התגובה הכי שכיחה ונורמאלית, אין אחת שלא עברה את זה. זה גם לא קשור לשום דבר שלבשת או עשית - במקומות כאלו את אף פעם לא יכולה לצאת "בסדר", זה לא קשור אלייך, זה לא את - זה הם.
העייסק מתקדם, אבל חשוב לי להזכיר לכן שהבלוג הזה חשוף לקוראים - וצפוי להצפה בימים הקרובים. נכון שזאת בדיוק המטרה, אבל קחו את זה בחשבון כשאתן שולחות את סיפורכן:
mybodyster@gmail.com
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
