איך אני פשוט אוהבת את זה שיום העצמאות מגיע מיד עם סיום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
בבוקר אנחנו מתאבלים על האבדן הגדול, הכ"כ עצום הזה. ובערב אנחנו יוצאים לחגוג את כל מה שהם נלחמו בשבילו.
אנחנו חוגגים את המדינה המדהימה שיש לנו, אך ורק בזכות אותם החללים. אנחנו יוצאים לרחובות, בן ובת, גדול וקטן, עני ועשיר, יהודי וערבי, ערס ופריק, פשוט יוצאים לחגוג ולהעריך את מה שיש לנו בידיים.
אני חושבת שאם יום העצמאות לא היה מתחיל מיד אחרי יום הזיכרון, אז המשמעות שהוא היה מקבל במחשבות של כל אחד מאיתנו, הייתה הרבה יותר מזערית.
לא היינו מתלהבים ברמה כזאת, בסך הכל מדינה שהוקמה לפני 62 שנה.
אבל כשמניחים את זה ליד כל מה שעברנו בשבילה, ליד 23 אלף חיילים גיבורים שנהרגו על מנת שאנחנו נוכל בנחת לחגוג את היום הזה, זה מקבל משמעות אדירה.
אני זכיתי לראות את המהות של היום הזה. ראיתי משהו מדהים אתמול בלילה. ויכול להיות שאני סתם מנפחת אבל אני הייתי מוקסמת אחרי זה. 2 אנשים מדהימים. אנשים שבגללם ישראל צריכה לקבל פנים אחרות. שני ערבים, ואני מתביישת לקרוא להם ככה כי המילה ערבי מעלה קונוטציה כ"כ רעה בראש שלי, אבל 2 בחורים מהמגזר הערבי. שראו אותי יושבת ליד דוש שלא מרגישה טוב, פשוט הלכו וקנו לה בקבוק מים ופסק זמן, באו והכריחו אותה לשתות מים, ואמרו לי לדאוג שהיא אוכלת את המשהו מתוק אחרי זה. ולא הסכימו לקבל כסף על המים והפסק זמן. הוא אמר לי
"אני לא רוצה כסף, אני רוצה שפעם הבאה שאת רואה מישהו בצרה את תעזרי לו"
זוהי מהות יום העצמאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
