אני לא יודעת אם זאת היה חכם מצידי. החלטתי פשוט באותו רגע ועם זה הלכתי. גם שכנעת אותי לעשות אתזה.. ועכשיו אינלי שום תגובה ממך. פשט לא היה לי כוח וזמן לזה, אבל אני יודעת שאני אתחרט עלזה ברגע שזה ייגמר.
אני מפחדת. מפחדת מפחדת. לא רוצה ליסוע. אני שונאת שם הופכים אתזה לכל כך רשמי. אני שונאת שהם נותנים לזה להשפיע על כל דבר קטן. ועל כל החלטה שאנחנו צריכים לעשות, ועל כל דבר שאני עושה. ונמאס לי לריב איתם. נמאס לי לנסות להסביר להם איך אני מרגישה, נמאס לי להרגיש כזאת חסרת אונים ולדעת שהם בטוח חושבים שאני אגואיסטית חסרת התחשבות.
זה קשה לי להתמודד עם זה. אני לא מתמודדת עם זה כמוכם. אני בת 17. זה לא אמור לקרות עכשיו. אז אל תצפו ממני להיות עם זה בסדר. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות עם עצמי. וכל פעם שאתם מדברים על זה פשוט באלי לעוף לחדר שלי.
אני מתה על החדר שלי. זה המקום שאני מרגישה בו הכי בטוחה בעולם. תמיד כשאני עייפה, או עצבנית, או כועסת, או עצובה, או מתוסכלת, אני רק חושבת על להיכנס לחדר שלי ולהתפרק. או אפילו סתם לשבת על המיטה ולבהות.
אני יודעת שאני מאכזבת. ואני יודעת שאני לא מתפקדת. אבל אני רוצה להצליח ואני רוצה להשקיע אני פשוט לא מצליחה. והנה, אתמול בטחת, כבר לא קיימת. אני חייבת פושים. אני חייבת שתדחפו אותי ותגידו לי כל הזמן מה לעשות איך מתי. אני חייבת. זה לא יתרום לאף אחד אם לא תדחפו אותי. אני צריכה שיהיה את המישהו הזה מעליי שיגיד לי מה לעשות. תהיו המישהו הזה.
אני בהחלט חושבת שהפוסט הזה נכתב בחוסר מחשבה. מעפן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
