אני נגד עצמי

הייתי יכולה לרשום כרגע פוסט זועם עם דעותי הפמיניסטיות הרבות, אך העדפתי ביינתים לעצור את הזעם ולשאול אתכן.

מה דעתכן בנושא?

אולי אני קצת פרנואידית, אבל אני לא יכולה שלא לדאוג.

הוא אמור לחזור בעוד כמה שעות.

הוא כבר בטיסה, בדרך הביתה.

תשוש וחולה מכל מה שעבר בארץ.

אני לא רוצה שיקרה לו משהו.

אני לא יודעת מה אני אעשה אם יקרה לו משהו.

חס וחלילה כמובן.

הוא הדבר היחידי שמחזיק את המשפחה פה.

בין אם זו פרנסה או תחושת הביטחון והרוגע שהוא נותן כאשר הכל כבר נראה אבוד.

אני רק רוצה שיגיע כבר הבוקר,

שאני אשמע אותו עולה במדרגות ומצלצל בדלת.

ואני אפתח ואראה את החיוך שלו כשהוא יכנס הביתה.

איבדתי יותר מיידי השנה.

אני לא רוצה שזה יקרה שוב.

רק חיבוק. זה כל מה שאני צריכה כרגע.

נמאס לי כבר מהמקום הזה.

זה יותר מיידי בשבילי.

היה לי פעם מסלול מסוים לחיים שלי.

יסודי-חטיבה-תיכון-צבא-אוניברסיטה-עבודה-מוות.

עכשיו.

עכשיו עשרות אפשרויות מקיפות אותי.

צבא, אוניברסיטה, עבודה – כבר בגיל 18.

אני יכולה לעשות הכל.

הבעיה היא שאני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי.

העתיד שלי גוש של תהיות והיסוסים, שרק מקשים לי על החיים.

לא רק.

אחרי שנלקחתי מהמקום שהיה בשבילי הכל.

המשפחה, החברות, הזיכרונות.....

כלום כמעט כבר לא נשאר לי.

אני אוחזת בדבר האחרון שנשאר לי מהארץ.

הטלוויזיה הישראלית, ומבזקי החדשות באינטרנט.

רק להיות מעודכנת. 24 שעות.

לא לראות כלום מעבר לזה.

קשה לי לזנוח את מה שהיה בעבר כולי.

כואב לי.

רק חבל שיש מרחק אוקיינוס בינינו.

אני רוצה לחזור, גם אם זה רק לחמש דקות.

לראות אתכן, לשמוע אתכן, לחבק אתכן.

לקבל את תחושת הביטחון שהייתה לי פעם.

להרגיש שלא הכל אבוד.

אני רוצה הביתה.