אני נגד עצמי

אולי אני קצת פרנואידית, אבל אני לא יכולה שלא לדאוג.

הוא אמור לחזור בעוד כמה שעות.

הוא כבר בטיסה, בדרך הביתה.

תשוש וחולה מכל מה שעבר בארץ.

אני לא רוצה שיקרה לו משהו.

אני לא יודעת מה אני אעשה אם יקרה לו משהו.

חס וחלילה כמובן.

הוא הדבר היחידי שמחזיק את המשפחה פה.

בין אם זו פרנסה או תחושת הביטחון והרוגע שהוא נותן כאשר הכל כבר נראה אבוד.

אני רק רוצה שיגיע כבר הבוקר,

שאני אשמע אותו עולה במדרגות ומצלצל בדלת.

ואני אפתח ואראה את החיוך שלו כשהוא יכנס הביתה.

איבדתי יותר מיידי השנה.

אני לא רוצה שזה יקרה שוב.