כאן וכאן וכאן

כבר הייתי בדרך לשדה התעופה כשצילצל הטלפון. מספר לא מוכר על הצג.

- "שלום, לומינולט?"

- "מדבר". (אני כבר יודע מה ההמשך, ואני יודע שלא הייתי צריך לענות).

- "מדברת אבנית ממשרד הקישור. אתה מוקפץ בצו שמונה".

- "...סליחה, אני מצטער, אבל אני חוזר מחו"ל רק ב-20 באוגוסט". (הכל נכון, והחסרתי רק פרט שולי).

- "אתה בחו"ל?"

- "אני ממריא בחזרה ב-19 בחודש, נוחת ב-20 אחר הצהריים".  (ונניח שעניתי לשאלה).

- "אה...."

- "אני מצטער." (שעניתי).

- "זה בסדר. אני מבקשת שתיצור קשר עם המ"פ כשתנחת בארץ".

- "בוודאי, בוודאי". (בהנחה שיהיה עדיין למי להתקשר, ושאזכור את המספר).

- "שלום".

- "שלום". (ביקום מקביל, אולי).

עברתי את הבידוק, הצ'ק אין וביקורת הדרכונים ועצרתי בדיוטי-פרי להצטיידות. מי יודע כמה זמן זה עוד יימשך.

בטח שמתם לב שבשבועות האחרונים לא היו יותר מדי שבועות עבודה מלאים. בחירות פה, פסח שם, ובמקרה הפרטי שלי גם קפיצה קטנה לחו"ל... והשבוע - יום הזכרון ויום העצמאות, ושוב הסופ"ש כבר באופק. אז יש בזה משהו נחמד, חוץ מהעובדה המצערת שאחרי כמה שבועות כאלה קשה, אבל  מ מ ש  קשה לחזור לתלם. והנה, מדינת ישראל נחלצת לעזרתי... בתיבת הדואר חיכה לי צו מילואים. 28 יום שכבר יחזירו לי את החשק לשבוע עבודה של חמישה ימים.

אפרופו הנסיעה - כמו שהמ"פ שלי נהג לומר, "לכל שבת יש מוצאי שבת"... לכל נסיעה יש את החזרה, והחזרה לארץ לא היטיבה איתי. למרות שאני מתעקש כבר שנים ש"ג'ט לג לא משפיע עלי" ו"יהיה לי את סוף השבוע להתאושש", בקושי הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה היום בבוקר. ולא שנמנעתי מלכוון שעון לשש בבוקר... היו לי את כל הכוונות הטובות ללכת סוף סוף למכון (שלושה שבועות בלי חדר-כושר, אין לכם מושג), לצאת לפני הפקקים (שעה וחצי על הכביש, אין לכם מושג), לאכול ארוחת בוקר כמו בנאדם (יוגורט עם גרנולה תוך כדי נהיגה, אין לכם מושג).... זה יחכה למחר, או ליום שאחרי מחר. אה, בעצם אחרי מחר זה יום העצמאות... מכה קטנה לשעון המעורר. תעירו אותי למילואים. או שלא.

נ.ב. - לפני כמה חודשים קראתי ב-Ynet טור של בחור בשם אילן רואימי. כשהגיע הצו (למי שלא יודע: אני חפ"ש. תפקידי בכח יהיה להתעמר בפלסטינים, no questions asked) נזכרתי באילן ובטור שלו. המציאות הישראלית לא צפויה להשתנות בעשורים הקרובים, אבל נחמד לפנטז.