כאן וכאן וכאן

כמו שאולי הבנתם מהפוסט הקודם, אני בחו"ל. ספציפית - סן פרנסיסקו. נסעתי לכנס שנושא את השם המחייב "Building Blocks". לא, לא מדובר בכנס של קבלנים וקונסטרוקטורים - אם כי קהל-יעד כזה ודאי היה מביא לשדרוג הכיבוד התפל שהצליחו לארגן כאן - מטרת הכנס היא לדון בשילוב האולטימטיבי בין אינטרנט, מדיה וסלולר. מרגש בדיוק כמו שזה נשמע.

את היומיים האחרונים אני מבלה בעיקר בהרצאות ובשיחות בטלות עם אנשים בעלי הגדרת תפקיד מרשימה (תרגום צולע למילה אמריקאית מוצלחת - Title). קצת כמו גוליבר שנקלע לארץ הנפילים, אני מוצא את עצמי מתרוצץ בין רגליהם של שועי השואו-ביזנס האמריקאי, מקווה לשבע-עשרה שניות - טוב, גם שבע זה מצוין - של פטפוט סרק עם בעל טייטל. המטרה העיקרית: להשיג את כרטיס הביקור שלו, מה שיאפשר להעביר את מערכת היחסים הלא-קיימת בינינו לשלב הבא, שגם לו אין לו שם עברי. באנגלית קוראים לו Follow up. אי-מייל מנוסח בקפידה, מחניף ומשעשע במידה, שמכין את הקרקע ל... ובכן, למשהו: שיחת טלפון, פגישה או ברוב המקרים עוד אימייל שייפול על הטייטל המופתע משום מקום בעוד חצי שנה (שלום, מה שלומך? זוכר אותי, הגמד הישראלי מהכנס ההוא? בכל מקרה, יש לי שאלה...). כמובן שהאמריקאים טובים ויעילים בתחום זה לאין שיעור, מה שהופך את המשימה למאתגרת עוד יותר. ולמי שדאג - היומיים הראשונים הוכתרו בהצלחה פנומנלית.

באופן עקרוני, אין לי בעיה עם אלכוהול. שתיים-שלוש בירות, איזה שוט קטן, קצת אוכל בין לבין, ואני עדיין מסוגל ללכת בקו ישר לכיוון הרכב (אבל לא לנהוג, חלילה, בשביל זה יש חברים). גם 'תחת השפעה' אני מדבר לעניין, יש שיטענו שקצת יותר לאט ובקול מצחיק, יש שיאמרו שקצת יותר מדי ובלי לחשוב, אבל בהחלט לעניין. לפני כמה ימים, למשל, הצלחתי לנהל שיחה קולחת על "מגמות ואתגרים בעידן הפוסט-Web-2.0" מתודלק בכשני ליטרים של בירה. אולי מה שאגיד עכשיו טריוויאלי לרוב האנשים, אבל אני מופתע בכל פעם לגלות שאלכוהול איכותי - לא הזבל ששופכים לך לגרון על רחבת הריקודים במסיבות - מחדד את המחשבה ומאפשר לך להגיע לתובנות מפתיעות בבהירותן. אם אני מסוגל לשחזר אותן אחר כך או לא זו שאלה אחרת (שהתשובה עליה בדרך כלל היא 'אני אמרתי דבר כזה?'). אבל היום ירדתי עם חבר מהעבודה לשתות כוס-בירה-של-שתיים-אחר-הצהריים באחת המסעדות בסביבה. המושג בירה-של-שתיים-אחר-הצהריים הוא לא המצאה שלי, ואפילו לא הברקה ישראלית. למעשה, הוא עיוות של הביטוי הגנרי "Beer O'clock" שמקורו, איך לא, באוסטרליה - מולדת ה"בוא נוריד כמה בירות ונחזור למשרד לעבוד". האדפטציה שלו להרצליאנית, עם זאת, מביכה במקצת - בעיקר כי למרות היומרנות שהפגנתי לעיל, לרוב הישראלים קצת קשה להתרכז בעבודה אחרי ליטר גינס. ואם לרוב הישראלים קשה, מה יגיד אזובון קיר כמוני... לדבר לאט ובקול מצחיק? מעולה, נסו את זה מול יזמים שבאו לדבר על הסטארט-אפ החדש שלהם בתחום האופטימיזציה של רשתות mesh. לדבר קצת יותר מדי ובלי לחשוב? אין בעיה, אפשר באותה מידה להתחיל לעדכן את קורות החיים. לעומת זאת הבונוס המובטח בדמות "חדות מחשבה ותובנות מפתיעות בבהירותן" עדיין לא הופיע. אני אמרתי דבר כזה?

ביום שבת נסענו ל"פויקה" בהרי ירושלים. כבר ביום שישי התברר לי שאני בערך היחיד בארץ שלא יודע מה זה פויקה (אבל לטובת הביישנים - זה סיר שחור וכבד, קצת מזכיר סירי מכשפות, שלתוכו זורקים מה שבא, מניחים על גחלים למשך שעה, וכל פעם יוצא משהו אחר - אבל תמיד טעים). כדי לא לחשוף את בורותי ברבים, נכנסתי לגוגל וחיפשתי הסברים. את הקטע הקולינרי מיציתי די מהר, ואז עברתי לקטע הלינגויסטי: האינסטינקט הראשוני (שלא לומר - בסיסי) היה להמר שמקורו של השם במכורתנו פולניה, משם הגיעו פרויק'ה, נשרק'ה וכמובן הפולקע. מהר מאד התברר שהסיר הוא בכלל אפריקאי, בעצם דרום-אפריקאי, וששמו לפני הגיור הוא Potjie (ומכאן שם המאכל - Potjiekos, או: אוכל מהסיר). מישהו אחר טען בתוקף שההגיה "פויקה" היא המצאה יהודית - אולי אפילו ישראלית, שיבוש של "פוטקי" חסר-החן. ואכן, יש לנו נטיה לשבש שמות של מאכלים כדי להפוך אותם לקצת יותר נגישים וקרובים לליבנו: כך הפך ה-Croissant לקוראסון (כנראה על שם הגברת והנעליים), ה-Ciabetta לג'בטה (ובתפריט אחד ראיתי "ג'פטה". קולודי מתהפך בקברו), וה-meat loaf ללוף. כמה ישראלי מצידנו, לנסות לעברת וליהד כל דבר שזז, ואת כל השאר פשוט לעוות ללא רחם. לכן הערכתי מאד - גם אם אני חולק על ההיגיון השיווקי שבדבר - את האומץ הכרוך בגיור המאכל הקרוי בשם הבלתי-משתמע-לשתי-פנים "פליטה". בדוכן הפליטה בקניון רננים ברעננה תלוי שלט בזו הלשון: "פליטה - אי אפשר להגדיר, פשוט חייבים לטעום". בזמנכם החופשי נסו לחפש "פליטה" בגוגל. מסתבר שאפשר להגדיר, פשוט לא כדאי. על זה כבר אמר פעם אהוד מנור - אין מילה בעברית לטאקט.

 מימין: פויקה. למטה: פויה.