כשהייתי בן שלוש התאהבתי בחוה אלברשטיין. היו לי שני תקליטי שירי ילדים של
חוה, "טיקיליטון" ו"צוללת צברית", והייתי מנגן אותם שוב ושוב על הפטיפון
הפרטי שלי (early adopter של טכנולוגיה, יש דברים שלא משתנים). שוב ושוב,
צד א' וצד ב' וחוזר חלילה, למורת רוחם של ההורים שקיוו שאתלהב מצמד
העופרים או מהטיול בארץ התווים של שלמה ארצי. רק "הכבש הששה-עשר" שקיבלתי
ליום ההולדת הרביעי הצליח לשבור את התבנית, אבל איכשהו בסוף תמיד הייתי
חוזר אל חיקה החם של חוה. אהבתי את הקול שלה, ועוד יותר אהבתי את הציורים.
לאלה שלא זוכרים - או לא נולדו עדיין בשנות השבעים - לתקליטים השווים באמת
היה דף נפרד בתוך התקליט עם מילות השירים ועוד הפתעות. ב"טיקיליטון", למשל, היה
דף גזירה שבאמצעיתו תמונה מצוירת של חוה, בשיער קצוץ ועם חולצה (צהובה?)
עם הכיתוב "חוה". איך רציתי להיות חבר שלה. לא גזרתי, שמרתי.
בגיל חמש קיבלתי מדוד שלי את "חוה והגיטרה - הופעה חיה בצוותא", וכל מה
שיכולתי לחלום עליו היה נסיעה לצוותא (שמבחינתי היה ארץ לא נודעת אי שם
ביקום אחר) להופעה של חוה. טוב, גם אופניים היו ברשימת החלומות, ואיכשהו
זכיתי להגשים את חלום האופניים בערך 27 שנים לפני הגשמת חלום ההופעה. זאת
אומרת, הוא עדיין לא הוגשם. הכרטיסים כבר מוכנים, ואם לא יקרה שום דבר לא
צפוי, ביום שישי - יום ההולדת ה-32 שלי - אזכה לשמוע את אהובתי המופלאה
בהופעה חיה. אמנם לא בצוותא, אבל לא נהיה קטנוניים. חוה זו חוה, גם אם זה
בקיבוץ יגור.
דרך אגב, בביקור האחרון אצל ההורים חיפשתי את דף הגזירה עם התמונה
המצוירת, אבל עקבותיו נעלמו. אם יש למישהו עותק, אשמח לסרוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
