קטנטונת חוגגת היום את יום הולדתה הראשון - חודש בדיוק מאז נכנסה בסערה לחיי והפכה אותם על פיהם (ובדרך הפכה את הבלוג הזה לשממה, אבל דווקא בעניין הזה אני יכול לבוא בטענות רק לעצמי).
לכבוד הפוסט החגיגי הרצ"ב ניסיתי להיזכר איך, לעזאזל, נראו החיים שלי לפני הגעתה של קטנטונת, ולא ממש הצלחתי. חודש אחד, שלושים ימים (ושלושים לילות) של אבהות, וחיי הקודמים נמחקו לבלי זכר.
נתחיל מהמימד הטריוויאלי - שעות שינה. בעוד שבחיי הקודמים, נטולי התינוקת, ישנתי שש שעות ברצף ובלי הפרעות, הרי שעכשיו אני ישן בערך שעה יותר. נכון שהשינה נקטעת מדי פעם בקולות בכי, אבל כשאני פוקח חצי עין יש שתי אפשרויות: או שאשתי עדיין לא התעוררה, מה שאומר שהבכי לא משמעותי עדיין, או שהיא הקדימה אותי (טוב, העריסה בצד שלה) ומכאן שהעניין מטופל; בין אם כך ובין אחרת, אני חוזר לישון בשקט.
הלאה. שעות עבודה. ובכן, גבירותי ורבותי, מ-ה-פ-ך. לפני קטנטונת הייתי נוסע מוקדם וחוזר מאוחר, עמוס רגשות אשמה למכביר על שהשארתי עניינים פתוחים למחר, ואילו עכשיו אני נוסע מאוחר וחוזר מוקדם, אכול רגשות אשמה על שסיימתי בשעתיים מה שפעם היה לוקח שמונה. רק לחשוב על כמות השעות המיותרות שביליתי במשרד לפני שהיא הגיעה!
תזונה. כפי שדיווחתי בחדווה באחד הפוסטים האחרונים לפני הספירה, השילוב האולטימטיבי של פעילות גופנית ותזונה מבוקרת החזירו את משקלי למוטב. לפני הלידה חששתי שאפסיק לגמרי לרוץ ולהתאמן ואחזור לאכול כמו בימי השיא. ניחשתם נכון: הפסקתי לחלוטין לאכול וחזרתי להתאמן ולרוץ כמו בימי השיא. ככה זה כשסדר היום שלך נקבע על ידי תינוקת זעירה - אתה רץ להחליף חיתול, ובאורח פלא זה מוציא לך את החשק לאכול. אני מבטיח להמשיך ולעדכן בנושא אם לא איעלם לחלוטין עד הפוסט הבא. בקצב בו אני כותב לאחרונה, לא ברור מה יקרה קודם.
טוב, הילדה בוכה ואמא עדיין בלימודים (כן, היא חזרה לשיגרה מוקדם מהמתוכנן) - אני רץ להחליף חיתול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
