כמו שאולי הבנתם מהפוסט הקודם, אני בחו"ל. ספציפית - סן פרנסיסקו. נסעתי לכנס שנושא את השם המחייב "Building Blocks". לא, לא מדובר בכנס של קבלנים וקונסטרוקטורים - אם כי קהל-יעד כזה ודאי היה מביא לשדרוג הכיבוד התפל שהצליחו לארגן כאן - מטרת הכנס היא לדון בשילוב האולטימטיבי בין אינטרנט, מדיה וסלולר. מרגש בדיוק כמו שזה נשמע.
את היומיים האחרונים אני מבלה בעיקר בהרצאות ובשיחות בטלות עם אנשים בעלי הגדרת תפקיד מרשימה (תרגום צולע למילה אמריקאית מוצלחת - Title). קצת כמו גוליבר שנקלע לארץ הנפילים, אני מוצא את עצמי מתרוצץ בין רגליהם של שועי השואו-ביזנס האמריקאי, מקווה לשבע-עשרה שניות - טוב, גם שבע זה מצוין - של פטפוט סרק עם בעל טייטל. המטרה העיקרית: להשיג את כרטיס הביקור שלו, מה שיאפשר להעביר את מערכת היחסים הלא-קיימת בינינו לשלב הבא, שגם לו אין לו שם עברי. באנגלית קוראים לו Follow up. אי-מייל מנוסח בקפידה, מחניף ומשעשע במידה, שמכין את הקרקע ל... ובכן, למשהו: שיחת טלפון, פגישה או ברוב המקרים עוד אימייל שייפול על הטייטל המופתע משום מקום בעוד חצי שנה (שלום, מה שלומך? זוכר אותי, הגמד הישראלי מהכנס ההוא? בכל מקרה, יש לי שאלה...). כמובן שהאמריקאים טובים ויעילים בתחום זה לאין שיעור, מה שהופך את המשימה למאתגרת עוד יותר. ולמי שדאג - היומיים הראשונים הוכתרו בהצלחה פנומנלית.
ביום ראשון עוד הספקתי לטייל בסן-פרנסיסקו. התמונות הבאות משקפות, מעבר למזג האויר ההפכפך, גם את האוירה. יותר מכל הן מסבירות מדוע תל-אביב לעולם לא תהיה סן-פרנסיסקו.